לפני ההוצאה להורג: הנידונים למוות למדו וקראו תהילים

ימי יוני 1947 היה ימים מצולקים וקשים בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל. באותו החודש הכריז בית המשפט המנדטורי על גזר דין מוות לשלושה מאנשי אצ"ל: אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס. מילים רבות נכתבו על דמותם של השלושה, על מותם הטראגי ועל גבורתם המרגשת. סיפור חייהם של כל אחד מהם מרתק וחשוב. בכתבה זו נתמקד בסיפורו של אחד מהם: יעקב וייס.

יעקב וייס הציל במו ידיו מאות יהודים בימי השואה. אישיותו המדהימה ומעוררת ההערצה עשתה כל שיכלה כדי לעזור במאבק בבריטים. וייס לא פחד מהמוות, וכשהוכרז כי הוא יוצא להורג יחד עם מאיר נקר ואבשלום חביב הוא הודיע כי הוא שמח על ההזדמנות שניתנה לו להקריב את חייו למען המולדת. 75 שנים להוצאתו להורג.

בחודש יוני 1947 הובאו למערכות העיתונים השונות מכתב. כותבו התרוצץ ממקום למקום, והשקיע את מיטב מרצו במטרה האחת: ביטול גזר דין המוות של יעקב וייס. במכתב, שפורסם בעיתונות, כתב: "יהיה עוול קורע שחקים אם יתלו, חס ושלום, את האדם הזה... הריני אומר... שאם יקרה משהו לאיש הזה, תיהרס אמונתי בכך שיש שמץ צדק בעולם. אני מפסיק את המכתב כי דמעות דם מאפילות על מבטי".

לא בכדי כותב אותו איש חדור מוטיבציה ברגש רב על יעקב וייס, ופועל רבות להצילו. סיפור חייו של וייס שזור בסיפור הקמתה של מדינה. מאות מהחוזים ומהפועלים להקמתה ולהחזרת עם ישראל לארצו, לא היו באותו מעמד היסטורי מרגש לולא הקדיש וייס את חייו להצלתם.

יעקב וייס נולד בתמוז תרפ"ד, 1924 בצ'כוסלובקיה. הוא חונך ברוח יהודית וציונית, ומגיל צעיר פיתח אהבה לעם, ורצון לפעול ולהקריב למענו. כבר בגיל עשר הצטרף לתנועת בית"ר, תנועת הנוער של התנועה הריווזיוניסטית בנשיאות זאב ז'בוטינסקי.

אחד מידידו תיאר אותו כך: "גבה קומה היה יעקב ובעל פנים עדינים שהאצילו חן מיוחד על הליכותיו עם בני האדם. שקט היה מטבעו וצנוע. מעולם לא שמעת ממנו דברי רהב על עלילות רבות חשובות שעשה. רגע האחריות, שהיה טבוע בו מעצם ברייתו, עוד התחזק בו לאור התפקידים שלקח על עצמו, בגולה ובארץ. היתה בו מידה של אלטרואיזם - דאגה נטולת גבולות לזולת".

הדאגה נטולת הגבולות לזולת התבטאה במלוא עוצמתה בעת ימי השבר של השואה. בשנת 1943 נסע וייס לבודפשט, כשמטרתו היא לעשות עלייה ארצה. שנה לאחר מכן כבשו הגרמנים את הונגריה, ריכזו את יהודי המדינה בגטאות שמהם הם נשלחו למחנות ההשמדה.

כמו שניתן היה להבין כבר, וייס היה בחור נועז שחיפש בכל מקום אליו הגיע את האפשרות לעזור. הוא ראה את הצלת אחיו היהודים כדבר הכי חשוב לעשות, גם אם הדבר יעלה בחייו. וייס הבין את הבלבול בשלטונות ההונגריים, שלפתע הוכפפו לגרמנים, וידע לנצל אותו לטובתו. הוא יצר לעצמו מאפס דמות בלתי-קיימת של קצין הונגרי נוצרי בשם ג'רג'י קטיש.

וייס - קטיש - היה הולך למשרדי הרישום הממשלתיים, מבקש מפקידי המקום למצוא עבורו שמות של נוצריים שבדה מדמיונו, ובזמן שאותם הפקידים היו הולכים לארכיונים לחפש את אותן הדמויות המומצאות, היה ממהר למשוך כמה שיותר תעודות לידה של הונגרים-נוצריים. וייס היה לוקח את תעודות הלידה והפספורטים שגנב, הולך איתן למחנות בהם רוכזו היהודים, מורה בידיו על יהודים שונים ואומר לחיילים כי הם בכלל גרמניים.

בדרך מדהימה זו הצליח וייס להציל מאות יהודים, כשכל פעם מחדש הוא סיכן את חייו בצורה משמעותית. יותר מפעם אחת הוא הסתבך, אך בקור רוח ראוי להערצה חילץ עצמו מכל צרה והמשיך להציל יהודים מהשמדה.

הטרגדיות האישיות שנפלו עליו, בדמות הירצחם של הוריו במחנות ההשמדה, רק חיזקו אצלו את הרצון להציל עוד ועוד יהודים, ואת ההכרה בחשיבות הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. לימים הכירה מדינת הולדתו של וייס, צ'כוסלובקיה, בדמות המיוחדת והגדולה שיצאה ממנה ובעת שהודיע המנדט כי וייס יוצא להורג, עשתה המדינה מאמצים להמתקת עונשו.

ב-1945 עלה וייס ארצה, לאחר מסע בן כמעט שנה כחלק מקבוצת צעירים יהודיים שעזבו את הונגריה בעזרת ועד ההצלה בראשותו של ישראל קסטנר.
עם הגיעו ארצה נכלא במחנה המעצר בעתלית, אך שוחרר בידי אנשי הפלמ"ח תוך שישה שבועות.

את האידיאליזם הרב שלו מינף לטובת האצ"ל, הצטרף לשורותיו, וזכה לכינוי "שמשון". הוא השתתף במספר פעולות, אך ב-4 במאי 1947 זכה להשתתף באחת ההיסטוריות שבהן, שתיזכר לדורות. באותו היום הצליחו עשרות אנשי האצ"ל והלח"י לפרוץ את המבצר האימתני של כלא עכו - אותו מבצר שנשאר איתן ועומד משך מאות שנות קיומו, ואשר כמעט מעולם לא הצליח להיפרץ.

באותו עת שיכנו הבריטים את האסירים, הן אסירי המחתרות והן אסירים ערביים, בכלא עכו. מבצע הפריצה לכלא תוכנן בקפידה, ואכן הצליח הצלחה רבה, והיה מהגורמים לפינויים של הבריטים מהארץ. שלושה מהמשתתפים במבצע היו אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס. השלושה חיפו מאחור על הפורצים, אך נתפסו.

הם הועמדו למשפט בידי הבריטים. השלושה לא שיתפו פעולה כל משך המשפט, וסרבו להכיר בזכות הבריטים לשפוט אותם. בעדותו אמר יעקב וייס: "יודעים אנו כי קץ המערכה הזאת אחד יהיה, אחד מוכרח להיות סופה: עמנו ישיג את חירותו, ומשעבדו יירד מן הבמה. על כן שקטים אנו, ויותר מזה: מאושרים אנו, כי אין לך אושר גדול מזה, מאשר להקדיש את החיים למען אידיאל גדול, ולדעת, לדעת בבירור, כי אנו הננו במישרין - אחד ממגשימיו. שמעו קצינים בריטים וספרו זאת לשלטיכם... כי בארץ זו קם לישראל דור חדש, דור האוהב את החיים, דור האוהב את החירות... דור שימגר את העריצות הניאו-בריטית וישיג את החירות - אף במחיר החיים. עם ישראל חי וקיים. מלכות ישראל קום תקום".

השלושה נידונו למוות, ומרגע שיצאה ההודעה על כך החלו ברחבי הארץ וברחבי העולם כולו לחשוב על דרכים להמתקת העונש הקשה מכל. העיתונות לחצה על כך, ראשי היישוב ביקשו שוב ושוב לשנות את העונש, ומדינות זרות התערבו. אך כלום לא עזר. הנציב העליון לא זז בעמדו ולא במעט.

הארגון הצבאי הלאומי, שהבין כי אם לא יפעל ירצחו שלושה מחבריו, החליט לחטוף שני סרג'נטים בריטיים, ולאיים כי יוציא אותם להורג אם יועלו אנשיו לגרדום. מעטים יודעים זאת, אך פרקטיקה זו הונהגה כבר בעבר בידי הארגון פעמיים, ובפעם הראשונה אף ביטלה גזר דין מוות של אחד מאנשי הארגון.

אביו של אחד מן הסרג'נטים התחנן בפני מפקד האצ"ל מנחם בגין לימים ראש הממשלה כי ירחם וישחרר את בנו, אך הלה הסכים לכך רק תמורת שחרור שלושת אנשי האצ"ל. באותו הזמן ישבו השלושה בכלא עכו, ועיתוני התקופה דיווחו כי הם מעבירים את יומם בלימוד ובקריאת פרקי תהילים.

בשעות הבוקר המוקדמות של י"ב באב תש"ז, 29 ביוני 1947, הוצאו השלושה להורג. את השעה הקשה הזו תיאר אחד מאסירי הכלא, וכך כתב:
"לפתע נשמעה ובקעה שירת 'התקווה' אדירה מכותלי הצינוק.. זה היה סימן שהמה מוצאים להורג. מיד הצטרפנו אליהם בשירה. אין ספק שהם שמעו אותנו. החלל השקט של הסביבה נתמלא השירת 'התקווה'".

הארץ הייתה אבלה משך זמן רב על הוצאתם להורג, אך גם סערה בעקבות הוצאתם להורג של שני הסרג'נטים. כעבור פחות משנה הוקמה מדינת ישראל.

דמות המופת של יעקב וייס היא אחת מאותן דמויות שהקריבו את חייהן כדי שאנו נוכל לחיות במדינה, ואשר סיפור גבורתן בימי התקופה האפלה ביותר שידעה האנושות ראויים להיזכר לעד ולהילמד בבתי הספר.