מחזירים את החוסן לחבל התקומה: שר הבריאות אוריאל בוסו חנך היום את מרפאת בריאות הנפש הראשונה במועצה אזורית אשכול.
שידוך משמיים: הנסיעה באוטובוס שהסתיימה בהפתעה ענקית
בחיים שלי לא היה שום דבר דרמטי מדי, אבל הכאב שלי היה ענק, ואף אחד לא מדבר עליו. מעודי לא חלמתי שהכאב שלי יסתיים בנסיעה תמימה באוטובוס
חופה צילום: מתוך סרטון העמותה
כמו סיפור החיים שלי, גם אני סטנדרטית לחלוטין. ילדה טובה, סמינר טוב, השקעתי בלימודים, לא פצצת כישרון או מחנכת הדור הבא, ומנגד לא עשיתי בעיות מיוחדות. לא צפיתי לרגע שתהליך השידוכים שלי יארך יותר ממספר שבועות. לא חשבתי שיצוץ משהו מורכב בדרך. אחרי הכל, הדרישות שלי תאמו לחלוטין את מה שהצעתי, והמיועד אמור היה להימצא בקלות. הייתי בת 19, ו׳ סמינר, החברות התחילו להתארס בזו אחר זו. אצלי הכל היה רגוע, הצעות פה ושם, מבררים, נפגשים, פחות מתאים וממשיכים הלאה.
להעברת שם למעמד המסוגל לשידוכים לחצו כאן>>>
אבל לאט לאט זה נעשה קצת יותר מורכב.
אני זוכרת ערב אחד את אמא שלי במבט דאוג במטבח, ״שוברת את הראש״ איך להגיע לאינפורמציה על בחור ישיבה מהצפון. למשפחה שלי אין קשרים ענפים בכל רחבי המגזר, ומצאנו את עצמנו מסתובבים סביב עצמנו בלי לדעת איך להתקדם ואיך לפעול. אחרי שבוע וחצי שההצעה הזו מחכה על השולחן, התארסה החברה הטובה שלי מהמסלול. התחלתי להרגיש קצת לחץ בגרון. אמא שלי התחילה לעשות קולות של דאגה. שלושה שבועות לתוך ההצעה, אין לנו עדיין קצה חוט. ביקשנו מהשכנים שאמא שלהם עובדת במשרד ממשלתי לבדוק באגרון המעודכן פרטי ילדים, אולי דרכם נגיע למחותנים. כלום לא צלח.
ירדנו מההצעה הזו, עברנו להבאה. איכשהו כל הצעה נתקעה בגלל סיבה אחרת. פעם אחת לא רצו אותי, עוד פעם לא רצו אותי, עם לא מעט בחורים התקשינו להגיע למידע אמין. מצאתי את עצמי הולכת ושוקעת בעצבות. הגעתי לגיל 20, סיימנו את הסמינר. כל חברות הילדות שלי כבר נשואות ואני עדיין מתבוססת בתסכול של השידוכים.
זה בטח נשמע לכם מתפנק או משהו. אבל אני משתפת את זה דווקא כי כולם אומרים ״שטויות, היא ילדונת, הכל יהיה בסדר היא תיכף תתחתן״, ובינתיים עוברים עלינו לילות לא קלים של חרדות, ניסיונות קשים, תסכולים ועלבונות. העניין הזה שאת לא יודעת מתי תתחתני, מתי השידוך המיוחל סוף סוף יגיע - יכול להכניס אותך למצבים נפשיים לא פשוטים.
כשהגעתי לגיל 21 אמא שלי התחילה להתנהג אחרת. אבא שלי התחזק בתפילות ולימוד, ומשהו באווירה נהיה פחות קליל. יום אחד, אחרי שחזרתי מפגישה נוספת שירדה, החלטתי לצאת מהבית. לא היה לי יעד ברור אבל לא יכולתי לשבת במטבח המחניק עם המבט הדואג בעיניים של ההורים שלי. עליתי על אוטובוס שקועה במחשבות, ועיינתי בעלון שמצאתי בתחנה. לפתע ראיתי עלון שמספר על סגולת רינה של תורה בט״ו באב בעמוקה.
הייתי כל כך מיואשת ואבודה, שהרמתי את הטלפון וחייגתי למסור את שמי לתפילה. זה היה בתחילת בין הזמנים. בראש השנה הייתי מאורסת. השידוך הגיע דרך בן דוד שהציע חבר טוב, נתן אינפורמציה בהירה. הכל זרם מהרגע הראשון. הרגיש לי ששערי שמיים נפתחו. התארסנו בתוך שבועיים, בלב שלם ושמח.
בגיל 21 התחתנתי. מן הסתם אני נשמעת לכם ילדה מתבכיינת, ״כולה״ בת 21. אבל השנתיים שעברו עליי מתחילת השידוכים הכילו כל כך הרבה רגעים מייאשים ומשפילים. חשבתי לעצמי, למה מדברים רק על הכאב של הרווקות המבוגרות? שידוכים הם כמו קריעת ים סוף, ויש אלפי בנים ובנות שהתחתנו ״צעירים״, כמוני, אבל עדיין עברו מסע לא פשוט שהכיל רגעים קשים ומייאשים.
אני פונה אליכם מהמקום הכי עמוק בלב שלי. תפרסמו את סגולת רינה של תורה לכולם. כן, לכולם. קריעת ים סוף היא נס בכל גיל גם בגיל 21
