אדר גיציס; צה"ל: חיל האוויר יירט במרחב הימי מול חופי חיפה, כטב"ם ששוגר מלבנון. על פי מדיניות, לא הופעלו התרעות.
היום לפני 100 שנים: חבר הלאומים מאשר את כתב המנדט הבריטי בארץ ישראל
הוא היה אחד מן המסמכים החשובים בתולדות האומה: מסמך שלו חיכו יהודים רבים בכיליון עיניים. לאחר שנחתם אמרו עליו כי בזכותו תחל הגאולה אך בפועל הוא הוביל לאחת מן התקופות המאתגרות של היישוב העברי בארץ ישראל – קווים לדמותו של כתב המנדט הבריטי
אירוסי בן רבי מיילך עם נכדת הגר"מ ארנסטר צילום: שוקי לרר
השמחה בארץ ישראל ב-24 ביולי 1922 – כ"ח בתמוז של שנת תרפ"ב הייתה רבה.
כתבי כל עיתוני הארץ פעלו בקדחתנות כדי להכין את עצמם לסיקור המאורע ההיסטורי הגדול ומשנה המציאות שלקראתו התרגשו כולם.
"בא היום הגדול, שאומה שלמה צפתה לו 1,852 שנה. בא היום שחצה את דברי ימי ישראל לשניים: עד כאן חורבן - מכאן ואילך תקומה; עד כאן גלות - מכאן ואילך שיבת ציון; עד כאן גדודים - מכאן מולדת; עד כאן אומה בעלת מום - מכאן ואילך אומה חיה..."
כך הכריז ההיסטוריון ואיש הרוח יוסף קלוזנר בחגיגיות מעל דפי עיתון "הארץ", והוסיף:
"ישראל! היום נהייתָ לעם... זְכוֹר: דבר זה ניתן זכויות הרבה, שלא חלמו אבותיך; אך אל תשכח; דבר זה מטיל חובות גדולות וקשות. הֵיה ראוי לשמךָ, הֵיה ראוי לעבר שלך, הֵיה ראוי לנביאיך והֵיה ראוי גם למאורע הגדול שאירע בימיך. ברצונך - ילך ערכו של המאורע ויגדל מיום ליום ויקרב את ימות המשיח, ובאי רצונך, "פיסת נייר" ישאר, זכרון לדורות על מאורע גדול ודור של קטנים".
העמוד הראשון של כתב המנדט: מתוך ויקיפדיה
המילים המחייבות ומלאות הפאתוס הללו לא נכתבו לשווא. היום לפני 100 שנים אישרה מועצת חבר הלאומים – הארגון הבינלאומי הגדול שפעל בין מלחמות העולם, את כתב המנדט הבריטי. לכאורה, מפרספקטיבה היסטורית רחבה אנו רואים היום את ימי המנדט כימים קשים ומלאי צער, שעיכבו את הקמת המדינה שלנו. זכורים לנו הספרים הלבנים הקפדניים; ההגבלות על ההגירה ארצה; אנשי ספינת "אקסודוס" האומללים שנאלצו לחזור לאדמתה של גרמניה אשר ביקשה להשמידם, ואיתם מעפילים רבים שחלומם היה לעלות ארצה אך הוטבעו בלב ים או שבו כלעומת שבאו; זכורים אף שנים־עשר עולי הגרדום ששילמו את המחיר הכבד ביותר במאבקם בבריטים. אבל בזמן אמת שררה אופוריה בקרב אנשי הישוב העברי, וכדי להבין את הסיבה לאותה שמחה צריך לחזור חמש שנים אחורה.
ידיעה ב"הארץ" לפני 100 שנה: צילום עיתונות יהודית היסטורית
באוקטובר 1917 עמדו על סף קיצן כ- 400 שנות שלטון עות'מאני בארץ ישראל עם כיבוש באר שבע ועזה בידי צבא בריטניה. הצבא הבריטי שלח כוחות למזרח התיכון במטרה להחליש ולהביס את האימפריה העות'מאנית השולטת באזור. מטרתו הייתה לנצח לבסוף את בת בריתה של האימפריה העות'מנית – גרמניה. הצבא הבריטי התקדם צפונה במהירות רבה ותוך חודשיים כבר הציג הגנרל אלנבי את כף רגלו בירושלים המובסת.
באותם חודשים פעלו המנהיגים הציוניים נחום סוקולוב וחיים ויצמן לקידום הצהרה בריטית בדבר בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. וזאת מתוך הבנה שהבריטים יהיו אלו שישלטו בארץ תוך זמן קצר. שר החוץ לורד ארתור ג'יימס בלפור קיבל את הצעה, וב-2 בנובמבר פרסם את ההצהרה ההיסטורית לפיה: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו..."
כחודש לאחר אותה הצהרה כבר הייתה ארץ ישראל נתונה בידי הבריטים, והם החילו עליה משטר צבאי. ביוני 1919 אושר סעיף 22 באמנת חבר הלאומים, שהסדיר את "המנדט". בהתאם לסעיף זה נכתב מסמך "המנדט על פלשתינה" ואושר בידי מועצת חבר הלאומים ב-24 ביולי 1922.
המסמך ההיסטורי מסדיר משפטית את תפקידה של בריטניה בארץ ישראל, ובעשרים ושמונת סעיפיו מפרט את תנאי המנדט ומטרותיו. כך לדוגמא, מורה המסמך בסעיף הרביעי על הקמת סוכנות יהודית אשר:
"תוכר כמוסד ציבורי שמטרתו לייעץ ולשתף פעולה עם מינהלת פלשתינה בעניינים כלכליים, חברתיים ואחרים". עוד נכתב במסמך כי: "המנדטורי יסייע בתנאים נאותים לקידומה של ההגירה היהודית, וכן יעודד בשיתוף פעולה עם הסוכנות-היהודית כמוזכר בסעיף 4, התנחלות צפופה של יהודים על הקרקע, כולל אדמות מדינה וקרקעות בור שאינן דרושות לצורכי הצבור".
אך הסעיף המרגש ביותר שבגללו חגגו יהודי היישוב את אישור כתב המנדט ב-24 ביולי 1922, הוא הסעיף השני. וכך נכתב בו:
"המנדטורי יהיה אחראי ליצור בארץ תנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי, כמפורט במבוא, ואת פיתוחם של מוסדות עצמאיים, וכן את שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי פלשתינה, ללא הבדל גזע ודת".
כשקוראים את השורות הללו ניתן להבין את האופוריה ששררה בארץ. מעצמה השולטת בארץ, שמה לה למטרה את הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, והבטיחה שתיצור את התנאים לשם כך. אך לא רק בזה היה העניין: תשומת לב רבה הוקדשה לכך שאומות העולם הכירו בעם היהודי כעם בין שאר העמים, "בעל ארץ, בעל לשון לאומית בעל שאיפות לאומיות", כפי שנכתב ב"הארץ".
בעיתונות עלו מחשבות על העיתוי המעניין: חודש יולי, בו הוכרזה עצמאות ארה"ב במאה ה-18, ובו נערכה המהפכה הצרפתית באותה מאה. ב"הפועל הצעיר" התייחסו דווקא לתאריך העברי וכתבו:
"בימים שנועדו מדורי דורות לאבל לאומי על אובדן מולדתנו, הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, התאסף חבר הלאומים וחתם על חוזה בין-לאומי המכיר בזכותו ההיסטורית של העם העברי על ארץ ישראל".
כתב המנדט הוכר בידי יהודי היישוב כמסמך מכונן אשר תקוות העם היהודי תלויה בו, והוא הוכר ככזה גם ביום בו לאחר מאמצים שוחררה מדינת ישראל מידי המנדט הבריטי. עצם קיומו אף נזכר בהקראתו ההיסטורית של בן גוריון כחלק מקריאתו במגילה שהכריזה על עצמאותנו ממנו:
"בשנת תרנ"ז נתכנס הקונגרס הציוני... והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו. זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי".
