היום לפני 780 שנים אירעה שריפת התלמוד בפריז

באחד מהבקרים החמימים של חודש יוני 1239, שנת ה' אלפים לבריאת העולם, התקבלה בארמונו המפואר של לואי התשיעי ידיעה מטעמו של בישוף פריז. לואי, שהיה אז אמנם בחור צעיר בן 25, אך בעל ותק של למעלה מעשור כמלך צרפת, הוא שמע ממנו על איגרת רשמית וחשובה שהתקבלה מהאפיפיור גרגוריוס, וכך נכתב בה: "אם נכון הוא מה שנאמר על אודות יהודי צרפת והארצות האחרות, אין עונש גדול דיו או מתאים דיו לפשעם. משום שהם, כפי ששמענו, אינם מסתפקים בתורה הישנה אשר נתן אלוקים למשה בכתובים ואינם מרוצים ממנה. יתר על כן, הם מתעלמים ממנה לחלוטין, וטוענים כי אלוקים נתן תורה אחרת, הנקראת "תלמוד"... וזו אמורה להיות הסיבה העיקרית הגורמת ליהודים להחזיק בעקשנות בגידתם".

איגרת האפיפיור, שנשלחה לכל רחבי העולם, כללה למעשה הנחיה אחת ברורה ומשמעותית למלכי ארצות העולם: הענישו את היהודים בארצותיכם על בגידתם ועל אותה התורה האחרת שסיגלו לעצמם – "התלמוד".

הקורא בדברי האגרת הזו וודאי ישאל: כיצד שמע האפיפיור על התלמוד ועל תכניו, ומדוע טעה לראות בו תחליף לתורת משה?

עד המאה ה-12 נסוב הפולמוס הגדול וארוך השנים בין הנוצרים ליהודים סביב המקרא ופרשנותו וכל אחד מן הניצים פירש אותו בדרכו שלו. אולם, במהלך המאה ה-12 חלה תפנית משמעותית, משעה שנחשפו לראשונה אבות הכנסייה לתלמוד ולתכניו. באותם הימים היה התלמוד נדיר, יקר, רב ערך ואינו בר השגה לרבים, מאחר והיה קיים אך ורק בכתבי יד (שהרי רק כעבור מאות ספורות ימציא יוהן גוטנברג את הדפוס). הפצת תכניו של התלמוד בקרב הנוצרים נעשתה באמצעות תיווכם של יהודים מומרים, אך מומרים שהיו בקיאים בתלמוד.

יהודים אלה עיוותו את התלמוד וכוונתיו מסיבות מובנות, והמציאו אגדות שונות ושקריות סביבו, אשר שימשו להסתה כנגד היהודים.

אחד מן היהודים המומרים יודעי התלמוד היה ניקולאס דונין שחי בפריז. דונין 'הלך צעד קדימה' באופן השימוש שלו בתלמוד כנגד היהודים. את טענותיו בנוגע להשפעתו הרבה והרעה של התלמוד על היהודים הוא שטח לאוזני האפיפיור בשנת 1236, ותיאר בפניו עד כמה התלמוד בז ומזלזל ב'אותו האיש', ועד כמה הוא מביע כפירה בו ובדתו. דונין סבר שהתלמוד מסוכן לנוצרים מכיוון שהוא מכיל הסתה נגדם ומורה ליהודים להורגם. את כל זאת כתב באגרת ארוכה ומנומקת ובה כ-35 האשמות נגד התלמוד המגובות בראיות, ציטוטים והוכחות מתוך התלמוד.

האפיפיור קיבל את הדברים במלואם, וכאמור שלח איגרת בכל רחבי העולם ובה הנחיה לעשות דין בתלמוד ובלומדיו. עם זאת, בשלב הראשון רק אחד ממנהיגי העולם קיבל את דבריו של האפיפיור ועשה כבקשתו: לואי התשיעי, מלך צרפת.

בליל שבת אחד במהלך חודש יוני של שנת 1240 אסף המלך לואי התשיעי את ספרי התלמוד לחקירה, וזימן ארבעה מחכמי פריז היהודיים לוויכוח שבו תידון הטענה לפיה התלמוד מזלזל ב'אותו האיש' ומכנה אותו בכינויים גסים ובוטים. 

בראש קבוצת החכמים הפריזאים עמד רבי יחיאל, מבעלי התוספות, ואחד הרבנים החשובים בתקופתו, שבישיבתו בפריז למדו כ-300 תלמידים.

הוויכוח התנהל כעין חקירה, כשאת תפקיד התובע מילא ניקולאס דונין, אותו יהודי מומר שפנה לאפיפיור. בצעירותו למד דונין אצל רבנו יחיאל והוקע על ידו באשמת כפירה. בתפקיד הנתבעים היו חכמי פריז ובראשם רבי יחיאל מפריז, שלרשותם עמדה רק זכות ההתגוננות, אך הם לא הורשו לשטוח טענות משלהם. וכך, התנהל "משפט פריז" בארמון לואי התשיעי, כשמפעם לפעם הגיחו המלך והמלכה מכיסאם וניסו להקשות על רבי יחיאל וחכמיו.

ככל הנראה המשפט התנהל בלטינית, אך לפי עדויות של מי שנכחו שם, כאשר רבי יחיאל רצה שטענתו תישמע, תובן בצורה בהירה ואף תופץ ברחבי הממלכה, הוא בחר דווקא בצרפתית. למעשה, כבר מרגע שהתחיל המשפט היה ברור לאן נושבות הרוחות, וההכרעה הייתה בהתאם – התלמוד "נמצא אשם" בכל אחד מן הסעיפים בו "הואשם", ונידון לשריפה.

ביום שישי, ט' תמוז, ה-17 ביוני 1242, הובאו לכיכר המרכזית של העירייה כ-24 עגלות מלאות ב-1,200 ספרי תלמוד מרחבי העיר והועלו באש. כאמור, הדפוס טרם הומצא וספרים כאלו היו נדירים מאוד ולכן באותו לילה קשה ומר חששו יהודים רבים לגורל לימוד התורה בקרבם, וחרדו כי בא עליו הקץ. שריפה זו הייתה הראשונה מסוגה, אחריה באו שריפות נוספות, באיטליה, באוקראינה ובארצות נוספות.

בזמן אמת נכתבו עדויות ותגובות מעטות בלבד עליהן ידוע לנו היום, ודבר מפתיע במיוחד הוא שאף לא אחת מהן נכתבה בצרפת עצמה, אלא רק באיטליה ובגרמניה. אחת מן התגובות הללו נכתבה על ידי רב צדקיה הרופא, בעל "שיבולי הלקט" שכתב:

"כאשר שמענו למשמע אוזן וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם 'ודא גזירת אורייתא', ופירושו ביום ו' זאת חוקת התורה היא הגזירה, ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה, ביום שישי של פרשת זאת חוקת התורה".

ואכן, עד היום נוהגים רבים להתענות ביום שישי שלפני שבת פרשת חוקת, ועניין תמוה הוא מדוע מתאבלים ביום בשבוע בו התרחשו המאורעות, ולא בתאריך העברי המדויק בהן הן התרחשו.

אחד מן הנוכחים בשריפת התלמוד הגדולה בפריז היה המהר"ם מרוטנברג. רבי מאיר בן רבי ברוך מרוטנברג, מבעלי התוספות ומי שנחשב לגדול פוסקי אשכנז, נולד בגרמניה ונסע לפריז בצעירותו, ללמוד תורה מפי רבי יחיאל. המחזה אותו ראה באותו ליל שישי חרה לו מאוד ופצע בו פצע עמוק ובעקבותיו חיבר קינה על שריפת התלמוד בשם "שאלי שרופה באש", אשר נקבעה לדורות בסדר הקינות לתשעה באב כמנהג אשכנז.

שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ הַמִּתְאַוִּים שְׁכֹן בַּחֲצַר זְבֻלָיִךְ

הַשּׁוֹאֲפִים עַל עָפָר אֶרֶץ וְהַכּוֹאֲבִים הַמִּשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵי מוֹקֵד גְּלִילַיִךְ

הוֹלְכִים חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ, וְקַוִּים לְאוֹר יוֹמָם, עֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יִזְרַח וְעָלַיִךְ

וּשְׁלוֹם אֱנוֹשׁ נֶאֱנָח, בּוֹכֶה בְּלֵב נִשְׁבָּר תָּמִיד מְקוֹנֵן עֲלֵי צִירֵי חֲבָלָיִךְ.