בנט הראשון להבין למה הוא לא אמור להראות את הפרצוף שלו / ידידיה מאיר

1. כמה אנשים שאלו אותי בימים האחרונים איך לא כתבתי על הסיפור של מרכז הרב ואי־הזמנת ראש הממשלה בנט. היה מתאים לך להקדיש לזה טור ארוך, הם אמרו.

עניתי להם שאפשר למלא טור שלם נגד הממשלה כל יום, כל שעה – אבל לי, מה לעשות, יש רק טור אחד בשבוע. לכן אני מנסה לא לבזבז אותו על דברים מובנים מאליהם. והסיפור של יום ירושלים במרכז נראה לי מה זה פשוט. מה כבר אפשר לכתוב עליו? הרי היום כל ילד בכיתה ט' באלקנה מבין שבנט פשוט לא יכול להיראות בציבור.

וזה לא "חרם", כמו שהאייטם שווק לתקשורת על ידי אנשי ימינה. לא מדובר באירוע ממלכתי של המדינה שמחייב הזמנה של כל סגל א'. זאת ישיבה בת כמעט 120 שנה, עם דרך מאוד ברורה, עם משנה סדורה. וגם לעצרת הזאת עצמה יש משנה סדורה, כבר למעלה מיובל שנים. ברור שאין לבנט מה לחפש באירוע שמסמל את ההפך הגמור מכל הכיוון שאליו לקח את המדינה, כשהקים את הקואליציה שמחרימה – כן, בהקשר הזה צריך להשתמש במילה "חרם" – את רוב העם.

אז מה השלב הבא? אולי גם צריך לכתוב מאמר ארוך ומנומק שיסביר בטוב טעם ודעת למה מותר לראשי הישיבה לא להזמין את ניצן הורוביץ לעצרת בבית המדרש? מה עם כבוד מלכות? הוא הרי שר הבריאות של מדינת ישראל, יסוד כיסא ה' בעולם! חייבים לכבד אותו. אז מה אם אנחנו לא מסכימים איתו על הכול. לא צריך להיות טהרנים. רגע, ומה עם שר האוצר אביגדור ליברמן? למה לא לתת לו לנאום? הרי מרן הרב זצ"ל לימד אותנו שהצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה! נו, מה לנו רשעה יותר מדברי ליברמן?

2. דבר אחד ברור: בנט הוא הראשון להבין למה הוא לא אמור להראות את הפרצוף שלו שם. הרי זה כבר מזמן לא הבייס שלו. למעשה אין לו בייס. אלא מה, הוא פשוט ניסה לעשות, בפעם המי יודע כמה, סיבוב על בוחריו־לשעבר. במשך שנים הוא השתמש ב"מזרח" הרבנים של האירוע הזה בדיוק, כדי להתחזות למנהיג הימין. הם היו התפאורה לנאומים חוצבי הלהבות שלו על "ספינת הדגל של הציונות הדתית", וכמה גדול התפקיד של הרב צבי יהודה ותלמידיו בהובלת המדינה אל המקום הנכון - ואז נטש את מפלגת הבית היהודי רגע לפני הבחירות, משאיר אחריו חובות מסתוריים וגדולים, בטענה שהוא לא יכול יותר עם התערבויות הרבנים והחרד"לים האלה.

אז עכשיו הוא רוצה להשתמש שוב באותה במה מכובדת ובאותו בית מדרש נחשב - כדי לעשות דה־לגיטימציה לציבור הזה. הוא יודע שאם יגיע לשם יתקבל בקריאות ובצעקות, ואז יוכל לתת את השואו החביב עליו לאחרונה: לחשוק שפתיים מול המצלמות ולעשות את פרצוף־הר־הרצל שלו, בזמן שמטיחים בו את האמת. הנה, תראו את הפלגנים האלה, את הסיקריקים האלה, את שטופי מכונת השנאה של ביבי. ותראו אותי.

3. כן, זה מה שבנט צריך מאיתנו. שנהיה רקע מתאים להצגה שלו. בדיוק כמו שני הרבנים שהוא הצליח בסוף להביא לחוג התנ"ך השבוע, לשמש תפאורה לספין "שורפי האסמים" שלו, שנועד לסתום את הפה לכל מתנגדי השקר הזה. כי הרי להתנגד לממשלה זו פגיעה ב"אחדות", ב"ממלכתיות", ובעוד אחת מהמילים היפות האלה שבנט התחיל לומר מאז שלקח את התפקיד הרם הזה עם חמישה מנדטים בלבד, ופגע אנושות בממלכתיות.

הלכתי להודעה לעיתונות שלשכת ראש הממשלה פרסמה אחרי חוג התנ"ך. בנט אשכרה השווה את עצמו שם למנחם בגין אחרי האלטלנה. ואני מצטט מילה במילה: "לולא החלטת הגבורה והאיפוק של מנחם בגין, שלא להחזיר אש על אותו אירוע אלטלנה, לא היתה קמה מדינת ישראל. הקמת המדינה היהודית היתה 'על הקשקש' גם ככה, ולו הוא היה עושה את מה שהסביבה שלו אמרה לו - חייב להראות שאתה חזק, להקשיב לבייס, לירות בחזרה - אותו חלון היסטורי היה מתפספס. הוא נתן לנו מתנה גדולה, ושילם באופן אישי מחיר מאוד כבד: הגכיחו אותו, צחקו עליו, בזו לו".

אתם מבינים? בגין שווה בנט. גם הוא הרי לא הקשיב לבייס שלו. לקרוא ולא להאמין. האיש שמנע מלחמת אחים, מול האיש שמתדלק מלחמת אחים. האיש עם הבייס הכי גדול ומוצק בעם ישראל, מול האיש שתוך כדי חוג התנ"ך בדק בווטסאפ כל הזמן מי עוד פרש מהלשכה שלו ומהממשלה שלו ומה צריך לשלם דחוף למפלגות הערביות כדי שזה לא יקרה.

4. והאמת היא שהייתה עוד סיבה שבגללה לא כתבתי על עצרת יום ירושלים. בשנים האחרונות יש לי הזכות להנחות אותה, וחששתי שאם אכתוב משהו, עלול להתקבל הרושם כאילו הדברים נאמרים מטעם הישיבה. ומה לעשות, עדיין לא מוניתי להיות דובר הישיבה המרכזית העולמית.

אז התמקדתי בלכתוב את ההנחיה לאירוע. זה ערב מאוד ארוך. צריך לקרוא לשורה ארוכה של רבנים, לספר קצת על ההיסטוריה של יום ירושלים והישיבה, להביא ציטוטים מהרב קוק על ירושלים. בשביל ההשראה כדאי גם לצפות בנאומים משנים עברו בעצרת הזאת, של הרב צבי יהודה, של ר' אברום שפירא, של הרב ישראלי. זה הרי אירוע עם מסורת של למעלה מיובל שנים. וגם צריך לחשוב על הפנייה לאורח הכבוד. זה היה מאתגר הפעם: הרי אפשר לחבר את הנשיא החדש לאירוע מכמה זוויות היסטוריות. אפשר להתחיל ברב הרצוג והקשר שלו עם ראשי הישיבה. אפשר לדבר על סבתו של הנשיא, הרבנית שרה הרצוג, נשיאת 'אמונה' מיום הקמת התנועה ועד פטירתה. אפשר לדבר על אביו, חיים הרצוג, שהיה אחד הסמלים של מלחמת ששת הימים. אפשר לצטט משהו מכתביו של דודו, המדינאי יעקב הרצוג.

בסוף החלטתי להתמקד דווקא בהווה: "יש הרבה דרכים להציג את אורח הכבוד שלנו. אבל אני חושב שבערב הזה, יום חגה של ירושלים, אפשר לומר שיש לנו את הזכות לארח כאן הערב אדם שעבר השנה לגור ביחד עם רעייתו בירושלים. הוא פותח את יומו בכל בוקר בתפילת שחרית במניין באחד מבתי הכנסת של רחביה. אבל עוד לפני זה, הוא משכים להליכת בוקר ביחד עם רעייתו ברחובות ירושלים. וזוכה לעבור, ולהתרגש, ליד הבית ברחוב אבן עזרא 4, הבית שבו גרו סבו וסבתו - שהיה לא רק בית מגוריו של הרב הראשי, אלא מעין בית ועד לחכמים שאליו עלו לרגל רבים מגדולי הדור. אז ברוך הבא, כבוד הנשיא, אל ירושלים עיר הקודש, וברוך הבא אל העצרת המרכזית במלאת 55 שנים לאיחוד העיר, כאן בישיבת מרכז הרב".

5. למחרת, צפיתי בכתבה ששודרה במהדורת החדשות המרכזית של 'כאן 11' על סערת "החרמת" בנט בישיבת מרכז הרב – ופתאום צחקתי בקול. זה היה כשאחרי התמונות של הנשיא נכנס לאירוע, ראו פתאום אותי על הפודיום, והכתב אמר במנגינה של כתבים את המשפט הבא: "מארגני האירוע לא הסתפקו רק בהחרמת בנט, אלא גם שיגרו עקיצה, בזמן שהנשיא הוזמן לבמה, לעבר ראש הממשלה המתגורר ברעננה". וכאן הראו את משפט הפתיחה שלי על הזכות שלנו לארח הערב אדם שעבר לגור ביחד עם רעייתו בירושלים.

אני מודה. באופן נדיר מאוד תפסו אותי לא מדבר נגד בנט. זה לא קורה הרבה, נכון, אבל באותו רגע חגיגי לא חשבתי איך לעקוץ את ראש הממשלה. להפך, התכוונתי לומר משהו טוב על הנשיא. אבל וואלה, נכון, היום כל דבר טוב שתאמר על איש ציבור, לא משנה מאיזה מחנה פוליטי, הוא בעצם דבר רע על בנט. תנסו את זה בבית: מרב מיכאלי חדורת אידיאולוגיה? עקצת את בנט. יאיר לפיד ממריא בסקרים? עקצת את בנט. מנסור עבאס דואג לבוחרים שלו? עקצת את בנט. אז טוב, אני מסכים בדיעבד לקבל את הפרשנות שזאת הייתה עקיצה שהופנתה לבנט. השאלה רק, אם למפרע מי שלא כיוון ליבו, יצא.

6. אבל עזבו את בנט ואפילו את הרצוג. מבחינתי מה שמרגש בכל פעם מחדש בערב הזה, זה פשוט להתארח בישיבה. להיות לכמה שעות עם התלמידים שלה, עם האברכים, עם הר"מים. לבקר בהיכלם.

אני יודע, זה לא בדיוק ערב שגרתי. בכל שנה אני אומר לעצמי שצריך להגיע לשם גם בין יום ירושלים אחד למשנהו. אבל האמת שגם בביקור כזה, תוך כדי האירוע וההמולה, אפשר לראות הרבה. אתם יודעים מה, אפילו רק הצצה חטופה בלוח המודעות בכניסה לבית המדרש לוקחת אותך לאווירה ולעולמות התוכן שלהם.

אבל בעיקר הצצה בתלמידים בעצמם. מאות בחורים צעירים שבחרו להקדיש את מיטב שנותיהם ללמוד תורה. אף אחד לא חייב אותם לעשות את זה. נכון שלא בזים להם כמו לתלמידי הישיבות החרדיות (הדברים המגעילים של ליברמן השבוע והשתיקה מולם מוכיחים זאת היטב), אבל מצד שני הם לא זוכים במגזר למעמד וליוקרה, כמו בני הישיבות אצל החרדים. הרי בציונות הדתית, צעירים בגיל שלהם כבר נמצאים בצבא או אפילו באוניברסיטה. אז כמה שנים אפשר להיתקע בישיבה? יאללה, תתחילו את החיים עצמם. ועל אלה שכבר נישאו וממשיכים ללמוד אני אפילו לא מדבר.

בזמן הנאומים (הבלתי נגמרים) הסתכלתי על החבורה המופלאה הזאת והתנגנה לי כל הזמן בראש השורה של ישי ריבו: "כמי שטעם טעמה לרגעים, וראה אנשים באמת מאושרים, ואיזה אור על הפנים". וזה עוד לפני שהם התחילו לשיר ולרקוד. זאת הרי הדרך הכי קלה לאבחן קבוצה או מגזר: מה הם שרים. איך הם שרים. כמה זמן הם שרים כל שיר. אילו שירים מרגשים אותם במיוחד (וגם: מי מהמכובדים שעל הבמה באמת מרגש אותם).

בישיבת מרכז הרב חגגו השבוע 55 שנים לאיחוד ירושלים, אבל מי שהתבונן על התלמידים שלה, חגג 3,334 שנים למעמד הר סיני. חג שבועות שמח.

---

יום שני, רבע לשש בבוקר, תפילת שחרית, בית כנסת הגר"א בשכונת שערי חסד. ליד הספסל האחרון עומד יהודי עם יד חבושה בתחבושת גדולה ומנסה להניח תפילין. נראה כמו תאונה טרייה. ביד השנייה הוא עדיין עם הצמיד של בית החולים.

ואז אני רואה שהפנים הטובות מתחת לטלית מוכרות לי מאיפשהו. עוד שנייה אחת ואני נזכר: הרב אלישיב הכהן, זה שחטף מכות רצח משוטר בשבת אחרי הצהריים בעיר העתיקה, בגלל שביקר את השוטרים על כך שלא מכניסים דתיים לכותל דרך שער יפו. משיחה חטופה איתו הסיפור נשמע מזעזע וחמור אפילו יותר מאשר בטקסט שפרסמה בתו פדות, שהסעיר כל כך הרבה אנשים השבוע. היא כתבה את מה שכתבה מיד במוצאי שבת. אבל מה שקרה לאחר מכן כבר לא נכנס לפוסט. הרב אלישיב ובנו שיראל נעצרו למשך שש שעות בתחנת דוד (הקישלה) בעיר העתיקה כשהם אזוקים בידיים וברגליים. כן, אחרי ההתנפלות האלימה של השוטר עליו, הרב אלישיב הכהן הוא זה שהיה אזוק בתחנת המשטרה. לא השוטר האלים.

ומה מעשיו בירושלים ביום שני ברבע לשש בבוקר? הוא הרי גר בחדרה. ובכן, הוא הוזמן לחקירה במשטרה על הבוקר. ואיפה החקירה? נכון, באותה תחנה שבה התעללו בו, תחנת דוד. אתם מבינים? המשטרה התוקפת היא גם החוקרת של הקורבן במגרש הביתי שלה. מי יודע אם בסוף לא יעמידו אותו לדין על "הפרעה לשוטר אלים במילוי תפקידו".

אני חזרתי מהתפילה הביתה, הרב הכהן המשיך לתחנת המשטרה, ומשפט אחד שלו לא עוזב אותי מאז (אגב, גם מול סיפור מזעזע לא פחות, אולי יותר, שאירע דקות לפני כניסת השבת בגבעת אולגה. גם שם הוכה ונאזק באכזריות קצין במיל', אברהם לוי שמו, על ידי שוטרים־פושעים ונשלח למעצר ממושך, אחרי שניסה להרגיע מהומה של ערבים בחוף). "אם הייתי נער גבעות", אמר לי הרב אלישיב אחרי התפילה, תוך כדי חליצת תפילין של רש"י לטובת תפילין של רבנו תם, "היו בטח אומרים שאני אדם אלים והמשטרה רק הגיבה להתנהגות שלי, אבל במקרה שלי, אתה יודע, יהיה להם קשה להגיד את זה".

וזה נכון. הרב אלישיב הכהן הוא איש משפחה, רב, קצין במילואים, בן למשפחה נחשבת בציונות הדתית, אח של ראש ישיבת עתניאל, אח של אלוף בצה"ל, חתן של הרב דרוקמן. אני רוצה לקוות שהמקרה הזה יטופל בסוף כמו שצריך. גם האירוע הנורא של הקצין המוכה והעצור בגבעת אולגה. אבל מה קורה לצעירים שנראים יותר כמו נערי גבעות? מה הנחת העבודה של שוטר שרואה מולו אדם עם זקן ופאות? מה קורה במקרים חמורים יותר, כמו זה של אהוביה סנדק ז"ל? כמה אלימות פיזית, ואחר כך גם משפטית, מופנית כלפיהם, בלי שנזדעזע, או שנדע בכלל?