אביו של הילד שעדיין מאושפז מאסון מירון: "כך נגזר משמים"

"פעם בשתי שבתות אני נוסע ליוסי", מספר ד"ר יחיאל רייט, שמוכר בתפקידו כרופא בכיר במחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) במרכז הרפואי 'אסותא' אשדוד, אך הוא אינו מוותר על הלילות שאותם הוא עושה לצידו של בנו. "אני יושב לידו, מחזיק את ידו, שר לו ומנסה גם לדבר אליו. אני חושב, ומאמין, שמשהו מכל מה שאני אומר לו מצליח להיכנס אליו". פעם הוא יושב לצידו, פעם אימו, אחיו או אחיותיו. הוא נמצא במרכז השיקומי 'אלי"ן' שמשמש כרגע כביתו.

דר' יחיאל רייט מספר למגזין 'משפחה' על היום הנורא בו לא חלם שהוא יסתיים כפי שהוא הסתיים. "יוסי שלמד בישיבת 'אור תורה' בבית שמש, סמוך לבית, ביקש ממני לנסוע למירון", נזכר אביו. "אך אני לא הבנתי מה לו ולמירון. אנחנו משפחה ליטאית, כל העסק הזה של נסיעות להילולא לא מוכר לנו, ובכלל - דאגתי לו. אמרתי לו שאני לא חושב שזה כדאי. 'אין לך מה לחפש שם', אמרתי לו, ויוסי, כמו ילד טוב, לא התווכח". אך הרצון בער בליבו. "לאחר שהסתיים סדר שלישי בישיבה, בשעה עשר, הוא התקשר שוב, מתברר שהתחנה שממנה יוצאים האוטובוסים למירון ממוקמת ממש ליד הישיבה, וכמה מחבריו הטובים החליטו לנסוע. הוא התקשר שוב וביקש רשות בפעם השנייה. ראיתי שזה חשוב לו כל כך, אמרתי לו שהוא יכול לנסוע אך שייזהר. יוסי ענה מייד שהוא ייסע אך ורק למקומות 'רציניים'. זו הסיבה שהוא הגיע להדלקה של 'תולדות אהרן'. המקום הזה, כך ידע, עומד ללא ספק בקריטריון שהוא הבטיח לאבא, מקום רציני".

באותו ערב חגגו ההורים בחתונה של קרוב משפחה. בדרך חזור התקשרו ליוסי, והתברר שבשל הפקקים הוא הגיע למירון רק קרוב לחצות. "הוא התקשר, דיבר איתנו, אך היה רעש ולכן לא שמענו אותו. מה שאני זוכר מהשיחה ההיא שיוסי נשמע במצב רוח טוב. הבנו שהוא הגיע ושהוא נהנה, ואני הלכתי לישון", מספר האב. שעה וחצי לאחר מכן מעירה אותו בתו. היא מתקשרת ומספרת שאירע אסון במירון. עוד לא יודעים פרטים, אבל קרתה שם תאונה. אומרים שקרסה טריבונה. יש פצועים ומדברים גם על הרוגים. "לא נכנסנו לדאגה", מספר ד"ר רייט. "אחרי הכל, ידעתי שבהר ישנם כמה מאות אלפי יהודים. ומה הסטטיסטיקה שבדיוק הבן שלי ייפגע? סטטיסטית לא סביר שבדיוק הוא יהיה שם".

בבית היו באותה שעה רק ההורים והבן הצעיר, מנדי בן ה-11. האח הגדול, ארי, שהה בארה"ב. הבנות הנשואות היו בבתיהן. כולם התקשרו ליוסי שוב ושוב, אך הוא לא ענה. אך גם אי-המענה לא גרם לדאגה. האב, ד"ר רייט, שביום יום מטפל בפצועים המגיעים כשהם מוכי הלם היישר מזירות אסון לחדרי הטראומה, הכיר את התחושות וידע שאין סיבה לבהלה. "ידענו שכולם מנסים להתקשר, ולכן סביר שהמערכת הסלולרית קרסה. הנחתי שיוסי מנסה להתקשר, אך הוא לא מצליח".

ואכן, קרוב לארבע לפנות בוקר, צלצל הטלפון. על הצג הבהב המספר של יוסי, וכולם נשמו לרווחה. סוף סוף. "תפסתי את הטלפון בשמחה. הנה, יוסי מתקשר. אך ברגע שעניתי, הבנתי שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. מי שדיבר עימי לא היה יוסי, אלא מישהו אחר שהזדהה כפרמדיק של מד"א. הוא עדכן אותנו שכעת הוא מפנה באמבולנס נער פצוע שאין עליו מסמכים מזהים, אך הטלפון הזה כנראה נפל מכיסו, שכן הוא מצא אותו על רצפת האמבולנס. 'ראיתי באנשי הקשר 'אבא' והתקשרתי אליך', אמר לי האיש. הוא לא סיפק פרטים על מצבו של הפצוע, אך הבהיר שהוא בדרך למרכז הרפואי רמב"ם". הם דהרו ל'רמב"ם', אך גם כשהגיעו לשם עדיין השתעשעו באשליה שיוסי לא שם. ייתכן שרק הטלפון שלו הגיע איכשהו לאמבולנס. אולי מסר אותו לחבר והוא עדיין מנסה לעשות את דרכו הביתה.

התחושה התחזקה אצלם לאחר שהאב עבר במחלקת טיפול נמרץ ילדים, שם חלף לצד כל אחת מהמיטות, ולא זיהה את יוסי באף אחת מהן. "יוסי לא כאן", בישר ד"ר רייט לאשתו, כשהם מנסים להדחיק את המחשבה: אם הוא לא שם, היכן הוא כן? ברגע האחרון מישהו קרא לו להגיע גם לטיפול נמרץ מבוגרים. יש שם פצוע לא מזוהה. ייתכן שזה הוא. "הלכתי לשם בלי חשש. מדוע שיוסי בן ה-15 יהיה בטיפול נמרץ מבוגרים? אך כשרק נכנסתי למחלקה ראיתי את יוסי על המיטה. מכיוון שהוא גבוה מכפי גילו, הצוות סבר שמדובר בבחור בן 18, וכך הוא הוכנס למחלקת מבוגרים".

את המראה הזה של בנו, באותו בוקר של ל"ג בעומר, הוא לא ישכח עד סוף חייו. במקומו של יוסי הפעלתן, זה שהחיוך לא סר מפניו, שכב נער מלא בשריטות וחבלות. האב, שמאחוריו עשרים שנה במלר"ד, הבין מייד מה מצבו של בנו. "יוסי עבר דום לב", מסביר האב את ההגדרות הרפואיות היבשות. "למעשה, כל אלו שנפטרו על ההר נפטרו מדום לב, כאשר באחד עשר מהם ביצעו החייאה. לארבעה מתוכם חזר הדופק. שניים מתוך אותם ארבעה שהונשמו הגיעו לבתי החולים במצב יציב, והם שוחררו כמה ימים לאחר מכן ללא פגיעות משמעותיות. אך יוסי ספג גם נזק מוחי שנוצר כתוצאה מאי זרימת דם ואי הגעת חמצן למוח, מה שגרם למוח לפגיעה, שאת משמעותה איננו יודעים עד עכשיו. מבחינה רפואית, לא היה ליוסי סיכוי לשרוד. אך הוא שרד בניגוד לתחזיות. 52 יום שהה במחלקה לטיפול נמרץ ברמב"ם, כשהרופאים מנסים להצילו. בתקופה הזו עברו הוריו להתגורר בבית החולים רמב"ם בחיפה. הם היו שם בימים ובלילות. מנדי, האח הקטן בן ה-11, עבר באותה תקופה להתגורר בבתי אחיותיו. בהמשך חזר האב בהדרגה לעבודתו ב'אסותא' כשהוא נע בכל יום בציר אשדוד-חיפה, ואט אט הם שבו לשגרה.

יוסי, שהיה מונשם, עבר ניתוח בבית החולים 'שניידר', שבסופו הצליח בניגוד לכל הסיכויים להיגמל מההנשמה. כיום - לאחר חודשים של עליות ומורדות - הוא נושם באופן עצמוני. יוסי אינו מתקשר כלל, "אך הצוות טוען שהם רואים אצלו סימני ערות כך שיש לנו בהחלט ציפיות בעזרת השם". בהמשך, בזכות פעילותה של ראש העיר בית שמש, גב' עליזה בלוך, או נכון יותר בזכות פעילותו של בעלה, שהוא במקצועו רופא, הועבר יוסי לבית החולים השיקומי 'אלי"ן'. על אף מקצועו כרופא, ד"ר רייט אינו מביע דעה. "אני לא הייתי מעורב בהחלטה הזו. אני יודע דבר אחד: הקב"ה מנהל אותנו והוא יודע מה טוב לנו וליוסי. אני מובל, לא מוביל. לכן לא ביקשתי להעבירו לאלי"ן, וכעת גם לא חיפשתי להוציאו הביתה. הקב"ה מוביל אותנו".

כעת, לאחר כמעט שנה, נערכת משפחתו של יוסי לקבלו בבית. הם הקימו עבורו במרתף בית חולים בזעיר אנפין, שם הוא אמור להתגורר בתקווה שהמקצועיות של האב לצד מסירותה של האם ואהבתם של יתר בני המשפחה - יצליחו לחולל את הנס בעזרת השם. "האם זה טוב ליוסי? איני יודע, ואני מתלבט: מצד אחד, בבית אני אוכל לטפל בו טוב יותר. מצד שני, לא יהיה לו את הצוות המדהים שיש לו כעת. אבל אם כך הורו מלמעלה, זה מה שיקרה".

כשהוא מביט לאחור, מסכם האב שניכר כי מדובר בגזירת שמים. "מעולם לא נסענו למירון בל"ג בעומר, והאמת שגם לא התחברתי לזה. אני ליטאי שמרן בהווייתי, ואני רחוק מהאירועים הללו", מספר האב. "יוסי, לעומתי, אהב יותר להגיע פה ושם לטישים חסידיים, סתם כך, כדי לראות איך זה נראה. מהסיבה הזו הוא נכסף כל כך להגיע למירון, בעוד שאני לא הבנתי כלל את הסיבה לרצון שבער בו כל כך".

ולמרות הכל, אין לאביו של יוסי שאלות. למען האמת, כשאני שואל אותו על מצבו של יוסי כיום - הוא יכול להסביר הכל בפרוטרוט. ולעומת ההסברים הרפואיים המפורטים, יתר המידע דל לחלוטין. כשהוא נשאל איך האירוע קרה, אין לו תשובה, וזה גם לא מעניין אותו. הוא גם אינו יודע איפה עמד יוסי ברגע שהכל התחיל, וככל שהדבר נשמע מפתיע - הוא כלל לא צפה בתמונות ובהסרטות שצצו מאז האירוע, בעוד רבים דשים בהן, בודקים כל פריים ומנסים להבין איך קרה מה. "לא בדקתי, וגם לא הייתי במירון מאז. אין לי הסבר איך זה קרה, ואני גם לא מחפש הסברים. אני יודע שיוסי מעולם לא ניסה להיכנס למקומות צפופים, וגם אם כן - הוא היה חזק, גבוה וחסון, כך שהוא האחרון שיכולתי לדמיין שיימעך מהדוחק. אך זה מה שקרה. "כך נגזר עלינו משמים".

"אהבתי את יוסי מאוד. אהבתי מאוד ללמוד איתו. אמנם כל השבוע לא הצלחתי ללמוד איתו, אך בימי חמישי איני עובד, וכך קבענו שיעור בכל יום חמישי. בערב הייתי מגיע אליו לישיבה והיינו לומדים הלכה למעשה - הלכות תפילה, הלכות תפילין, וזאת משום שיוסי הרגיש שהוא פחות חזק בהלכה למעשה. בשבילי זו הייתה חוויה מיוחדת לראות איך הילד הזה מתפתח, צומח, איך האישיות שלו הולכת ונבנית".

איך, אחרי הכל, מצליחים להתמודד? כמו בכל תשובותיו, גם את התשובה הזו האב לא עונה בשליפה. ניכר שלכל מילה קודמת מחשבה. "ברור שזה לא קל, אבל אנו יודעים שזו גזירה משמים. אני אומר לעצמי כל הזמן: אין לי מושג למה זה קרה ליוסי. 'משפטי ד' אמת'. הוא הרי היה ילד שכולו טוב. מה כבר היו העבירות שלו, שהוא איחר פה ושם זמן קריאת שמע? "מצד שני, אנו יודעים להודות. הרי יוסי יכול היה להיוולד משותק. הוא היה יכול להיות פגוע מאז לידתו. ישנם ילדים שנולדים עם שיתוק מוחין, CP, ההורים שלהם מתמודדים מאז לידתם. אצל יוסי הקב"ה דחה לנו את ההתמודדות. נהנינו ממנו חמש עשרה שנה שבהן הוא מילא אותנו באור ובשמחה. האם על כך אנו לא אמורים להודות?".

"הקב"ה גזר שיוסי ייפגע, וזה היה יכול לקרות לו בכל מקום. בתאונת דרכים, בכל מקום אחר. הקב"ה עזר לנו וזה קרה במירון. כך ההתמודדות הנפשית שלנו קלה יותר. כולם רואים בו במובן מסוים 'קרבן ציבור', ואנו זוכים לתמיכה ציבורית יותר מאשר ב'סתם אסון'. אז למה שתהיה לי ביקורת? "אלו לא מילים מהשפה ולחוץ", הוא מדגיש, "אני באמת מאמין בכך. מעבר לכך, כולם חכמים לאחר מעשה. מהניסיון שלי, הרשויות אינן חכמות יותר ממנו, האזרחים, אך כולנו מפיקים לקחים לאחר אירועים, שאחריהם אנו שואלים 'מדוע לא עשו כך וכך קודם'. אז כאן זה לא שווייץ, ואנשים נדחפים, ולא הכל עומד בתקן, ואם יש כאלו שאמורים לעשות חשבון נפש - שיעשו. אני לא מרגיש שעלי לעשות חשבון נפש עבורם".

הוא נשאל אם הוא עוקב אחר המשפט ודיוני הוועדה? היא ענה "לא".

"אם זוכרים שאנו צריכים להודות על כל דבר, ושום דבר לא מובן מאליו, הכל אחרת", הוא אומר. "היום אני בן 53. עד היום לא חוויתי כל כאב. ברוך השם לא התמודדתי עם אובדן של בן משפחה, הייתה לי פרנסה טובה וכל החלומות שלנו התגשמו. יש לנו ילדים נהדרים, ברוך השם, שמרווים אותנו נחת. אנו גרים בארץ ישראל, בשכונה חרדית. מה יכול להיות טוב יותר מזה?"

"אז נכון, יש את הכאב הזה שהוא צורב ובלתי פוסק והוא אוכל בי בכל פה. אבל עדיין אני לא שוכח את הכוס המלאה עד גדותיה. אני רואה צרות אחרות של אנשים אחרים, ויודע שאמנם הקב"ה נהג בי במידת הדין, אך הוא עטף אותה בחסד וברחמים. אני זוכר שכאשר נולדו שלוש בנותיי הגדולות התקשינו מאוד לתפקד. הקטנות דרשו את שלהן בלילות, ואני כתלמיד לרפואה בקושי הצלחתי לישון. אמרתי לאשתי: קשה להתמודד עם העייפות, אבל ישנם כאלו שלא זכו לטוב הזה והם מייחלים לכך שיצטרכו להתעורר בלילות. לא רק שהם יסכימו לשלם את המחיר, אלא הם ישמחו שהם עייפים. אנחנו שזכינו לכך, לא נודה?"

"גם עכשיו", הוא מסכם, "אני מודה לקב"ה. יוסי אמנם לא מתפקד, לא מדבר, לא מגיב, אך אני יודע שהוא ניסה להגשים את הציפיות שתלינו בו. הוא הלך בדרך הישר, הוא הרווה אותנו נחת. ויש את יתר הילדים שברוך השם מרווים אותנו נחת. אז נכון, קודם לכן היה לי טוב וגם מתוק, וכעת אני צריך להאמין שטוב לנו על אף שלא מתוק לנו בפה. אבל אם מאמינים שכל מה שאבא עושה לנו זה משום שהוא אוהב אותנו, אנו יודעים להודות גם אם כרגע לא מתוק לנו בפה".

"ראיתי מצבים קשים", אומר שוב האב הכאוב והפעם בתפקידו כרופא מומחה לרפואה דחופה, "וראיתי כאלו שיצאו ממצבם הקשה בניגוד לכל הסיכויים, כשלא היה לכך כל הסבר אחר מלבד תפילה. אז אנא, התפללו על יוסף עזריאל בן חיה מיכל. כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו".