אברהם פריינד: הוריו של אלי פלדשטיין שוחחו עימו הערב פעם נוספת. אלי אמר להוריו: "כואב לי על הצער שלכם. אני לא צריך להיות פה, לא עשיתי כלום!". השיחה נמשכה 4 דקות בלבד!.
צלם 'בחדרי' שתיעד את אסון מירון: "ראיתי טלפון של הרוג מצלצל"
צלם 'בחדרי חרדים', ישי ירושלמי, שנכח בזירת האסון בהר מירון אשתקד ותיעד את הרגעים הקשים שנחקקו בראשו לנצח, שב לראשונה לזירה וכותב משם על היום הנורא בחייו אותו לא ישכח לעולם
גופות הקדושים במירון צילום: ישי ירושלמי, בחדרי חרדים
הלילה לפני שנה בדיוק ליל ל"ג בעומר, התחלחלתי, ראיתי דברים נוראיים, אנשים שוכבים על הרצפה ללא רוח חיים, חלקם פצועים, חלקם בלי הכרה, חלקם בלי צבע על הפנים, ראיתי את האיברים שלהם בחוץ והתחלתי לבכות, התיאורים שאני מספר כאן הם מספיק קשים, אך המראות היו הרבה יותר קשים מהמתואר פה.
ראיתי אנשים נחנקים, ראיתי את כוחות ההצלה ברגעים הראשונים רצים לכל עבר בלי לדעת מה באמת קורה, הייתי בבהלה נוראית, וצילמתי בלי הפסקה מאינסטינקט של צלם, בלי להבין מה אני מצלם. השוטרים זעקו במכשירי הקשר שלהם, חלקם עמדו בהלם כשהבינו את הסיטואציה.
היה הלם נוראי, לאט לאט המצב התבאר, הלכתי לצד ובכיתי ללא הפסקה, הבנתי את גודל האסון כשראיתי את אנשי זק"א עוברים ובודקים עם מכשיר מי חי ומי כבר ללא רוח חיים, לקחו את המתים לרחבה גדולה, והתחילו לסדר אותם על הרצפה, כיסו אותם עם שקים של זק"א, לידי היה בחור צעיר שלא הפסיק לבכות, חששתי בשבילו שלא יתעלף, הוא הצליח לספר לי שהוא לא מוצא את אחיו, בסוף התברר שאחיו פונה לבית החולים.
אנשים עם פאות וזקנים וציציות על הרצפה שוכבים, היתה שם מידת הדין בצורה קשה. המראות לא יצאו לי מהראש, שמעתי מאחד השקים צלצל הטלפון, קרובי משפחה של ההרוג ניסו לדבר איתו כדי להרגיע את מצפונם, אך לא ידעו שהוא כבר לא בחיים וחייהם השתנו מקצה לקצה, מחזה מחריד.
כל השנה האחרונה לא הצלחתי נפשית לחזור למירון, הערב אני עולה למקום לראשונה, אני מקווה לא לחשוב יותר מדי על המראות הקשים שראיתי, במהלך השנה האחרונה חלמתי כמה פעמים שאני במירון ואני שומע קולות זועקים לעזרה, אומרים שהריפוי הכי טוב זה לחזור למקום האסון, שזה משקם, אני מקווה כך, ואני מתפלל שלא יקרה אסון נוסף חלילה השנה.
