דורון קדוש: 4 מטחים משעות הבוקר למרכז הארץ - שכללו 17 שיגורים בסה״כ חריג בהחלט ביחס לכל החודשים האחרונים, ובכל זאת - את הרוב המוחלט של השיגורים היום - ספגו יישובי הצפון המטווחים וסופגים ללא הפסקה.
הנשיא בטקס הזיכרון: איש לא שואל מי דתי ומי חילוני
העצרת הממלכתית ברחבת הכותל לפתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה נערכה בהשתתפות הנשיא והרמטכ"ל, יצחק הרצוג, נשיא המדינה נאם והדגיש את חשיבות האחדות תוך שהוא אומר "הוויכוחים שוקטים בבתי העלמין. ובין המצבות, דממה. איש לא שאל את הנופלים, מי ימין ומי שמאל. מי דתי. מי חילוני כי אחיות ואחים אנו"
טקס הזיכרון בכותל צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90
נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים הערב, בטקס הממלכתי לפתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה שנערך ברחבת הכותל המערבי בירושלים. הנשיא פתח את דבריו כשהוא מתייחס לצפירה בת דקה בה נעמדו דום כל המשתתפים בטקס, ״הצפירה שפילחה את חלל חיינו לפני דקות אחדות, היא הרגע הטהור ביותר בלוח השנה הישראלי. רגע שמרטיט את נימי נפשנו. רגע של קריעת אבל גדולה ומרה. של זיכרונות, מלכויות ושופרות. רגע שמבקש לפתוח שערי שמיים ביום דין, לבקש תחנונים על עם ישראל בדין. רגע שהוא תמציתו של השבוע הזה, התמצית של מדינת ישראל - מהיגון העמוק ביותר, לנס העצמאות והתקומה.
לאחר מכן פנה הנשיא אל המשפחות. משפחות אהובות, אמהות, אבות, אלמנות, בנות ובנים, אחיות ואחים, אהובות ואהובים, לוחמים ורעים, פצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, גיבורי מערכות ישראל, ראש המטה הכללי וראשי מערכות הביטחון, הרבנים הראשיים, אזרחיות ואזרחי ישראל, מכובדי כולם.
כאן, אמר הרצוג, בכותל הדמעות, בדומיה ובחרדת קודש, אנו מרכינים ראש לזכר הבנים והבנות, חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. מדרום ומצפון, ממזרח וממערב, בני כל הקהילות והמגזרים, בני כל העליות, הדתות והאמונות. שותפי גאווה וכאב. הם שירתו יחד – ואחדותם הייתה מובנת מאליה. הם נטמנו בין רגבי הארץ הטובה הזו באחידותם המלכדת של בתי העלמין, ואחדותם מובנת מאליה. אנו זוכרים אותם. את פניהם, את קולם, את צחוקם המתגלגל. את הפגז, את המוקש, את הכדור שגדע את חייהם. את הבשורה המרה.
בנינו ובנותינו, אשר נפלו על הגנת המדינה - לחמו יחד ונפלו יחד. הם לא שאלו, ואיש לא שאל אותם, מי ימין ומי שמאל. מי דתי. מי חילוני. מי יהודי ומי לא יהודי. גם השכול לא שאל. לא אותם, ולא אתכם. הם נפלו ישראלים, על הגנת ישראל. הוויכוחים שוקטים בבתי העלמין. ובין המצבות, דממה. דממה שדורשת מאיתנו למלא יחד את צוואתם האחת – תקומת ישראל. בניין ישראל. מאוחדים, מלוכדים, ערבים זה לזה. כי אחיות ואחים אנו.
הנשיא נשנק לרגע, והמשיך בדבריו, יקירותיי ויקיריי, משפחת השכול. אזרחיות ואזרחי ישראל. בשנה החולפת, בשבועות האחרונים, וגם בשבוע זה ממש, הלמות השכול והכאב הכו בנו שוב ושוב. גם היום, אויבינו קמים עלינו לכלותנו בטרור מלא שנאה, וכתמיד הם מוצאים אותנו ערוכים ונחושים, כשידנו האחת אוחזת בנשק, וידנו השנייה מושטת לשיח ולשלום.
דווקא ברגעים קורעי הלב האלו, כשאנו מלווים בדרכם האחרונה את הגיבורות והגיבורים, ואת המשפחות האהובות, ששברן הפך באחת לנחלת כולנו; דווקא ברגעים הללו - אנחנו מגלים שוב ושוב את תעצומותיו של העם הנפלא והמופלא שלנו, עם שמצליח להתגבר על כל מכשול. כן, יש לנו עם נפלא ומופלא! אסור שליבנו המפולח מכאב ישכיח מאיתנו את המסע הכביר שעברנו. מסע של דורות ושל נדודים, מסע שכל כולו תקווה והגשמה. מסע ששיאו בגאווה גדולה, במדינה לתפארת, מדינה שעל קיומה נפלו גיבורות וגיבורי מערכות ישראל.
אני מבקש ברגעי הקודש האלה, אמר הנשיא, לחזק, להודות ולחבק בשם כל העם בישראל את מפקדי ולוחמי צבא הגנה לישראל, משטרת ישראל, השב"כ, המוסד, וכל זרועות הביטחון, המודיעין ובטחון-הפנים, בכל מקום שהם. אתם שומרים עלינו יום ולילה, בחירוף נפש, בתחושת שליחות, בנחישות ובמסירות. השם ישמור צאתכם ובואכם מעתה ועד עולם.
אחיותיי ואחיי, אזרחיות ואזרחי ישראל. "שיר המעלות בשוב אדוני את שיבת ציון היינו כחלמים". כך נכתב ב'תהילים'. מחר, בשעה הזו, שוב נהיה כולנו כחולמים, כשדגל המדינה יונף אל ראש התורן. בזכותם! ובזכותכם – בני משפחת השכול. זו חובתנו לנופלים, זו חובתנו לכם, זו חובתנו לדורות הבאים: לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית משגשגת וחזקה; בנויה מפסיפס מרהיב של קהילות, שמרכיבות כולן יחד, בסולידריות - עם מלוכד ומלא גאוה; חזון. ומעש. ותקווה.
משפחות יקרות ואהובות. המפגשים עמכן לאורך השנים, במיוחד בחודשים האחרונים, חקוקים על לוח ליבי. עיניו הכואבות והעייפות של אבא, שהגעגוע לבנו ש"חיה רעה אכלתהו", אינו נותן לו מנוח; סיפוריה של אימא, בתוכם נמהלים גאווה ויגון, כשהיא ממאנת להינחם על בנה שנפל אי שם, וידה כמו מושטת לחבק, את מי שכבר לא ניתן; צערו של איש צעיר שאיבד את אחותו הלוחמת, שהייתה הגיבורה שלו, וחברתו הקרובה ביותר; בכיה של אהובה, שבחיר ליבה הלך לבלי שוב. וכמותם עוד רבות ורבים, רבים מדי, אשר השכול דפק על דלת ביתם והפך את עולמם לנצח. ונחמה אין. שיברון הלב איננו רק על מי שהיו, אלא על מי שהם כבר לא יוכלו להיות. על חסרונם הנוכח כל כך, בכל יום בשנה; לא רק ביום הזיכרון.
מכאן, משריד בית מקדשנו, אני שולח בשמכם אזרחי ישראל איחולי החלמה לפצועים בגוף ובנפש - המתמודדים יום יום, שעה שעה, עם הצלקות והכאבים, גם כשהם אינם נראים לעין. אני נושא מכאן תפילה לשובם המהיר של חיילנו ואזרחינו השבויים והנעדרים, שמשימת השבתם הביתה עודנה מוטלת על כתפינו. יהי זכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, צרור בצרור החיים, ונצור בלב אומתנו האהובה לדור דור. כך הנשיא הרצוג.
