הזבוב שהיה מעיר את הגר"ח קנייבסקי: 28 סיפורים מפי התלמיד

אחד מתלמידי מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, הרב הגאון רבי י.ש, העלה על גבי הכתב לאחר הסתלקותו סיפורים להם היה עד בחייו של שר התורה. הדברים פורסמו השבוע ב'קובץ גיליונות' וכעת אנו מביאים את הסיפורים המפעמים כאן ב'בחדרי חרדים'.

א. סיפר לי אאמו"ר זצ"ל (אולי בשם אחיו) שהלך פעם אחרי מרנן הקה"י ובנו זכר צדיקים לברכה, והגר"ח הלך עם עגלת ילדים ובה א' מילדיו. בדרך הילוכם נשמט גלגל מהעגלה. כזכור לוותיקים היה פעם כזה כפתור שלחצו והגלגל נכנס בדחיפה. משהו פשוט ביותר. הגר"ח רכן וניסה להכניס ללא הצלחה. הסטייפלר עמד בצד בסבלנות וחייך על בטלנותו של בנו (שכידוע היה מתפלל שלא יזכור כלום חוץ מתורה). עד שסימן להגר"ח לזוז, והוא התכופף וסידר הענין כהרף עין.

ב. שמעתי מר' טוביה שכטר זצ"ל. היתה תקופה (בימי בגין) שעשו שינוי בענייני המטבעות והיחס לדולרים, והיה לזה השלכות בהלכה. הסטייפלר קרא לרב שכטר שיעלה אליו לבאר לו כמה פרטים. כשהגיע היה שם גם הגר"ח, ואמר ששמע מאבא שר' טוביה מגיע להסביר וזה מעניין גם אותו.  הוא הסביר וכשסיים שאל הגר"ח "האם את כל זה עושה הזקנה?" (כוונתו הייתה לגולדה מאיר, שכבר עידן ועידנים לא הייתה בעניינים). כנראה הסטייפלר ראה שדודי מחייך ושאלו מה העניין. כשסופר לו, הפטיר שה'בטלנות' של ר' חיים זה לא יאומן כי יסופר...

ג. שמעתי מהגה"צ ר' זאב איידלמן זצ"ל, בוילנא היתה חתונת ר' שרגא פייבל איידלמן (שם היה כתוב קנייבסקי), עם הרבנית שושנה (אחות של ר' שמואל גריינימן) בבית מרן הגרח"ע. הסטייפלר היה שם עם הגר"ח שעדיין לא היו לו פאות. לשמחת חתן וכלה פקד הסטייפלר על חיימקה הפעוט לעלות על השולחן ולדקלם את שמות המסכתות. הילד אמר בניגון: ברכות פאה וכו', וסיים [אל מול פני הגרח"ע ובהושטת ידו הקטנה] "עוקצין - גיב א צוקערל" (תן סוכריה)... (כנראה הורגל לקבל כפרס על הצלחתו במבצע). כמובן כולם שחקו, והגרח"ע שאל את מרן הקה"י איך עשית את זה? ואמר לו שהוא מרדים אותו עם הניגון הזה.

ד. היה כנס למחנכים לפני כמה שנים טובות ודיבר שם ר' דב יפה זצ"ל. ואמר שיש ליזהר בישיבות לא לקצץ כנפיים לבחורים שיש להם דרך מקורית. ואמר שני גדולי הדור היינו מפסידים אם רבותיהם לא היו מניחים להם לילך בדרכם. האחד הוא מרן הגאון רבי ניסים קרליץ שישב בפוניבז' והתעלם מכל המצב הלמדני סביבו, ולמד את המסכתות עם רא"ש ונימוק"י וטור ב"י ושו"ע עם נו"כ וחזו"א, והיה לו מזל שעמד על גביו הרב מפוניבז' שלא הניח להפריע לו. והשני הוא מרן הגר"ח שישב וגרס את סדריו הידועים בלומז'א, נגד כל הזרם, [די לראות ברשימות מי היו חבריו], והניחוהו רבותיו לנפשו.

ה. סיפר לי הגאון הצנוע והמופלא רע"ט שליט"א שסיפר לו הקה"י שהיה לו עגמת נפש מחיימקה שלו. שלומד רק בקיאות ולא בעיון כראוי. 'חששתי שייצא קרח מכאן ומכאן'. הרי מדובר על נער שגדל ליד הסטייפלר והחזון איש אבות העיון והלמדנות בדור ההוא. ואמר, מתי נחה דעתי? כשחיפשתי סיום בערב פסח וחיימקה אמר שיש לו. שאלתי על מה, וענה בבלי וירושלמי....

(דומני שר' גדליה הוניגסברג שליט"א מספר שהיה ע"פ שחל בשבת, והסטייפלר סיים בעצמו ביום חמישי, ורצה להחמיר גם ביום ששי, ואמר הגר"ח שיש לו סיום. אמר הקה"י הרי כבר סיימת משהו אתמול. ענהו אתמול בבלי, היום ירושלמי). אגב. בהלוייה הזכירו לטובה את בנו הג"ר יצחק שאול ואת ר' ישעיה אפשטיין. הרגשתי שחסרה הזכרה לר' גדליה שהיה כל יום משמש שופר להעברת שאלות ובקשת ברכות הלוך וחזור בטלפון למאות (אולי אלפי) יהודים כל יום. אז הנה הזכרתיו כאן.

ו. הזכירו בהספד את הסיפור עם החגב. שמעתי מר' גדליה שדיבר עמו על זה ואמר לו שלא מזמן עסק בשיעור טפח, ועלה בדעתו שהציץ היה ב' אצבעות והיה מקום במצח הכהן גדול. והרי מסתמא היה מקום גם אם הכהן גדול היה בר מצוה וקטן בגופו. וחשקה נפשו למדוד מצח כזה לצורך הבירור. באותו רגע נכנס אב עם בנו בר המצווה שהיה קצת קטן בגופו להתברך. שאלו הגר"ח אם מסכים שימדוד לו את המצח...

ז. ועוד סיפור קצת שמיימי ששמעתי מר' גדליה, שהייתה תקופה (דומני כאברך צעיר) שהיה צריך לקום ממנוחת הצהרים בשעה קבועה ולא היה לו שעון מעורר ולא מי שיעירנו. והיה מגיע זבוב כל יום בשעה הקבועה ומזמזם באזניו ומעירו. יום א' היה עייף, ולאחר היקיצה החליט לישון עוד מעט. מאותו יום הזבוב פסק מלבוא. והוא למד מכך מוסר השכל [כנראה שאין לבטל קביעות בשום אופן. או שזו כפירה בטובתו של מקום ומאבדים הזכות].

ח. דומני שהספר "החובות" של ר' גדליה זה הספר הכי מומלץ למי שמחפש להתעורר בנקודה המהותית של רבינו זצ"ל. מקום יש כאן לעמוד על נקודה חשובה. רוב מי שהכירו את רבינו מנעוריו טוענים בתוקף שלא היה חריף. והשיג הכול בשקידה ובחזרות מרובות, עם סייעתא דשמיא בלתי נתפסת. דומני שרבינו אמר פעם שאם רואים יהודי שלומד כל שבוע חומש עם רש"י, לא מתפלאים אם אחרי 20 שנה הוא שולט היטב בכל רש"י. ומדוע לא יבינו שאם יעשה כן עם כל הש"ס, לסיימו כל שנה, יזכור גם את זה. ואם יוסיף גם ירושלמי ותוספתא ורמב"ם ושו"ע, מדוע שלא יזכור הכול?

ט. אגב הסיומים, הגה"צ ר' יענקלה גלינסקי זצ"ל היה אומר שאינו מבין מדוע העולם רץ לבקש ברכות מר' חיים ולא ממנו. יש לו הוכחה שברכותיו שלו מתקיימות טפי מברכותיו של ר' חיים. שהרי כל שנה כשר' חיים מסיים את כל התורה בערב פסח, אני מברכו כן תזכה לשנה הבאה, והוא מברכני וכן למר. ברכתי מתקיימת תמיד וברכתו אף פעם לא...

י. כדמות ראיה כמה השיג רבינו מעל המצופה ממנו לפי כישרונותיו. ספרו הנורא דרך אמונה. קטונתי מלומר דברים עליו. מספיק לפתוח היכן שרוצים בלי להתמצא כלל, ולקרוא סעיף אחד עם המקורות בשער הציון, ולחשוב כמה שעות מונח מאחורי כל קטע קטן. כמה זמן לוקח רק לפתוח ולקרוא את כל עשרת המקורות בכל ציון ההלכה. ומי שלומד בעיון יודע מה מונח שם יותר ויותר. סוגיות שלימות שאף אחד לפניו לא סידר איך מסתדרות זו נגד זו, נבנו מהמסד עד הטפחות על ידו. תמצות מאות ספרים קשים ושילוב דבריהם כל אחד במקומו כחלק ממערכות מסודרות להפליא. ועוד כהנה וכהנה.

אני זוכר שאמר אז א' מהמבינים המומחים, שגם אם היה מכון של 30 איש עובדים על זה 20 שנה, זה עדיין היה פלא פלאים. הוא בנה סדר שלם מהשישה סדרים, הלכה למעשה, כמעט מכלום לבנין מושלם כזה. כשיצא כרך א' והובא לפני חמיו מרן הגריש"א זצ"ל, הוא אמר "מלאכים כתבו לו את זה"...

דוגמה קטנטנה. סיפר לי קרוב משפחתי שמצא איזה "חזקוני" נידח שקשור לזרעים. הוא רץ לבדוק במקום המתאים, ולהפתעתו זה מצוין.

יא. דוגמה לפענוח צפונות בעזרת הידיעות בכל פינה, בבחינת מי ימלל גבורות השם, מי שיכול להשמיע כל תהילתו. שמעתי מהגרע"ט שליט"א שנסתפק לו בסוף פרשת במדבר (ד,טז) "ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור, וקטורת הסמים, ומנחת התמיד, ושמן המשחה", ועלה ונסתפק מהו מנחת התמיד, האם הכוונה למנחת חביתין של הכהן גדול, או למנחת נסכים הבאה עם התמיד. יצוין שהגרע"ט יודע בעצמו הרבה, וגם יודע לחפש. חיפש ולא מצא לזה שום מקור. למרות שמדובר ממש על פשט פשוט בפסוק בתורה. ניגש להגר"ח בכולל ושאלו, הגר"ח הרהר שניה אחת ואמר לו תסתכל ברש"י שבת צב עמ' א'.

מי שלא רוצה לעיין לבד, ניתן כאן שירות. תנן שם המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתפיו חייב שכן משא בני קהת. וברש"י "ובשם רבינו יצחק בר יהדה מצאתי שאמר בשם רב האי שמפורש בש"ס ירושלמי ופקודת אלעזר וגו', שמן אחד בימין, ושמן אחד בשמאל (הכוונה לשמן המאור ולשמן המשחה המפורשים בקרא), והקטורת בחיקו, והחביתין בכתף".

יב. עוד שמעתי מהגרע"ט בבוקר ההלוויה. שתי עובדות קטנות בבחינת זה לעומת זה שראה בעיניו. פעם אחת ראה שבא יהודי פשוט גברתן לקבל ברכה מרבינו לשנה המתחדשת. היה זה בימי הסליחות בשעה מאוחרת וכבר לא קיבלו. הלה המתין עד הבוקר. ניגש לרבינו בצאתו מביתו וביקש ברכה. אמר לו רבינו 'אחרי התפילה'. הלה התקצף וענה בעזות, זה לוקח רק רגע ואני כבר ער כל הלילה וכו'. זה היה ממש מלחיץ ורבינו לא זע ולא נע, חזר ואמר לו לא לפני התפילה.

לעומת זה מתי כן רעד מפחד. נתעוררה לו איזו שאלה על כשרות מאכל שאכל. כשהחליט שיש כאן שאלה, באותו הרגע ממש הקיא מרוב לחץ. אולי את האוכל הזה גופא. רק אחרי שירד לשאול את ר' גדליה זצ"ל ור"ג אמר שלא רק שזה מותר אלא אין בכלל שום שאלה, מיד נחה דעתו.

יג. נקודה שרמזו עליה ביתד, אבל לא מספיק חידדו. רבי חיים היה מסיים חובותיו בערב פסח. בשנה מעוברת זה היה נגמר מטבע הדברים בי"ד אדר או בשושן פורים. רבינו היה משאיר רק מעט בשביל הסיום. ידוע שבשנה מעוברת היה משלים בחודש זה תשובות למכתבים שהצטברו ומקדם הרבה את כתיבת ספריו. והנה גם במצבו הקשה כשכבר תקשר מעט מאד עם הסובבים, אבל את החובות למד עד יומו האחרון. התפרסמה תמונה מהשעות האחרונות לחייו עם החובות. ונמצא שנתבקש בישיבה של מעלה בדיוק בסיום (או כמעט סיום) סדר הלימוד השנתי של כל התורה כולה. אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

יד. זכורני בהיותי נער בפוניבז' שידידי הרב ש' (בנו של הגרב"צ פלמן) היה אצל מרן הסטייפלר באיזה ענין ציבורי. הסטייפלר הורה שצריכים לדבר עם איזה עסקן בטלפון בשמו, וכדי שיהא אמינות לדברים שיאמרו לר' חיים שהוא יאמר בטלפון בשם אביו.

הלכו לר' חיים, והוא הלך עמם לאיזה בית שיש טלפון, כמובן שלא היה לו מושג איך מתקשרים, התקשרו והעבירו לו את השפופרת, כשהחלו לדבר בצד השני הוא נבהל ואמר זה כמו כישוף, הוא החזיר את השפופרת למלווים ואמר להם תאמרו לפלוני שאני כאן עומד לידכם בשליחות אבא.

טו. עדיין בשנים ההם, תש"מ עד מ"ג בערך, פורסמה איזו מודעה מטעם שו"ת בר אילן שיעשו הדגמה באיזה מקום בבני ברק ליד דובק, ויראו איך אפשר למצוא דברים במאגרים בעזרת תוכנות חיפוש. זה היה ממש חדש. כל הנושא הזה היה בחיתוליו ממש.

סקרן הייתי ובאתי לראות. כמעט אף אחד לא היה שם. ראיתי את ר' חיים (שהיה אז מוכר רק לבני ברקים ותיקים) יושב עם מחברת שהכין לעצמו עם דברים שרוצה לבדוק. אני זוכר בין השאר שהוא ביקש למצוא בכל המאגרים ביטויים שקשורים למנחה כגון את הביטוי "סמוך למנחה", הוא אמר לי שזה בקשר לאיזה רעיון שהיה לו מתי הכוונה למנחה גדולה ומתי למנחה קטנה, והוא רוצה לבדוק אם יש לזה סתירה מאיזה מקום.

טז. בא' מרבעוני "צפונות" פרסם הרב יואל קטן כת"י חדש של אורחות חיים להרא"ש, עם הוספות שאין אצלנו ובסדר אחר מעניין מאד. [אינו תחת ידי כעת אבל להערכתי זה בשלהי שנות המ']. בכל אופן הוא ניסה לכתוב מקורות. אני טענתי לו שיש כבר קונטרס כזה של ר' חיים, וחבל לחפש אחרי המלך את אשר כבר עשה. כדאי להתמקד רק בקטעים החדשים שאינם בא"ח הישן. ואני כתבתי מקורות לחלק החדש. וזה אכן נדפס שם.

אך תוך כדי עיסוקי עלה לי איזה רעיון דלא כרבינו. וחשבתי שזה חוסר דרך ארץ לחלוק עליו. הלכתי אליו לשאול אם להדפיס. הוא קרא מה שכתבתי, זה היה בעניין מחצית השקל, ואמר שזה נראה טוב ובוודאי שאדפיס, וכך דרכה של תורה. אך שהוא לא יכול כעת לענות לי מדוע הוא סבר אחרת לפי שאינו מונח בנושא. ואכן כתבתי שם שאני מתנצל שאני כותב אחרת מדבריו ומציין שזה היה למראה עיניו.

יז. בשנת תשמ"ו הוציא לאור הרב יששכר דב רובין זצ"ל את ספרו הראשון "אורות הגר"א". לקט מספרי הגר"א ותלמידיו בעניינים שונים. סייעתי בידו מעט למצוא מקורות. זו הייתה מלאכה קשה שבמקדש. בלי מאגרים, והציטוטים לא מדויקים. אחרי שעבדנו קשה ונעזרנו בכל מי שיכולנו נותרנו עם רשימה של י"א קטעים שלא ידענו להם מקור.

באנו אצלו. רבינו נטל את הרשימה לידיו, ואנו מולו מוכנים לרשום. קורא קטע ואומר לנו מיד את המקור בלי לזוז מהכיסא. וכך קטע אחרי קטע. קטע אחד הוא אמר זה בתנחומא ותוך כדי דיבור שלף מהארון ואמר בדיוק היכן. [על כל השאר לא פתח ספר ואמר מהזיכרון את המקור בדיוק נמרץ]. על קטע אחד הוא דילג. כשסיים חזר לאותו קטע והרהר מעט, ואמר לנו בדברי חז"ל שבידינו אין את הקטע הזה לא בלשונו ולא בתוכנו.

אבל תדעו לכם שזה לא פלא מכיוון שלהגר"א היו מדרשים בכתב יד שלא נדפסו ואבדו, וזה ידוע בוודאות מתוך ספרו של בנו רב פעלים.

דומני שאין צורך להסביר לקהל המבינים בעם מה המשמעות של אמירה כזו ש"אין בידינו".

יח. כמה שנים מאוחר יותר. ישיבתנו נקלעה לקשיים כלכליים. נכנס אצלו גיסי הגדול הגרחי"ש שליט"א ואני נלוויתי עמו, ושאל אם עליו לנסוע לחו"ל. ענה לו רבינו אתה לנסוע? אתה צריך לשבת וללמד תלמידים. תנסה למצוא משולח ואתה יכול להבטיח לו אחוזים גבוהים. עד חצי ממה שאוסף. [א"צ לומר שאין ללמוד מזה הוראה, אלא א"כ זה יאושר על ידי בניו ותלמידיו].

הייתה תקופה שהיו קשיים ברישום, וגיסי שקל ברצינות לסגור את הישיבה. הוא נכנס לכמה גדולים וביניהם רבינו, וכולם נתנבאו כמעט בסגנון אחד. ישיבה לא סוגרים. ואכמ"ל.

יט. זכות אישית שהייתה לי. נערך פעם בישיבה סיום הש"ס לע"נ רבנית של א' מרבני הישיבה. לכבוד המאורע הוציאו לאור ספר עם שיעורים וחבורות, ואני הכנסתי שם כמה מאמרי מוסר שמסרתי בישיבה בסעודה שלישית. רבינו הגיע לישיבה וישב ומסרו לו את הספר. מיד הוא פתח ודפדף וכשהגיע לשיחות הוא קרא מאמר אחד מהחל ועד כלה, בלי להקשיב מה נעשה בשטח. אז הוא הביט בשעונו והחליט שהוא נשאר עוד כמה רגעים, הוא דילג כמה דפים וקרא עוד מאמר שלי, וכשסיים קם ללכת לדרכו.

כ. בשנים ההם נכנס בי חשק ללמוד ירושלמי זרעים. עשיתי לעצמי חשבון שירושלמי מועד נשים נזיקין אפשר להחשיבו כלול בבבלי, לפי שהוא בתראה והביא מה שחשב לנכון לכלול. ומדרשי האגדה יש מקום לומר שמה שחשבו חז"ל להכרח הכניסו בש"ס. אבל כל התורה הנמצאת בירושלמי מפאה עד ביכורים איננה במקום אחר וזה חלק מוכרח בידיעת התורה. איני בטוח שזה מוסכם, אבל אמרתי את זה לרבינו בהזדמנות והיה נראה לי שמסכים לזה.

ניסיתי כמה פעמים והתייאשתי. כשיצא הכרך הראשון של הירושלמי של רבינו, ניסיתי שוב וראיתי שזה הולך בקלי קלות. כל שנה למדתי מסכת אחת ובמשך י"א שנים סיימתי סדר זרעים עם פירושו של רבינו.

תוך כדי הלימוד נזדמנו לי הגהות, בערך 80 למסכת, רשמתי, ושלחתי לו. שלחתי על מסכת אחת ולא קיבלתי שום תגובה. כעבור שנה שלחתי על עוד אחת ועדיין אין קול ואין קשב. הפסקתי לשלוח. כעבור כמה שנים יצרו איתי קשר מבית רבינו ואמרו לי שעומדים להוציא לאור מהדורה מחודשת, והרב נתן את הירושלמי שלו עם הגהות, וצירף את המכתבים שלי שהיו שמורים אצלו ואמר לתקן הכול. אז הם שואלים אם יש לי עוד. אמרתי שיש לי עוד אבל מכיוון שראיתי שרבינו לא מתייחס חשבתי שזה לא מעניין אותו.

יום למחרת שאמרתי את זה קיבלתי גלויה מרבינו, איני זוכר הלשון אבל התוכן היה שהוא מודה על ההערות, ורק היות שחתנו הגנ"י הוא הכותב והמדפיס לכן הוא ראה עצמו רק כשליח לשמור ולהעביר לו. כמובן שלחתי מיד כל מה שהיה לי באותה שעה על עוד כמה מסכתות.

כא. מאז, יצא פעמים רבות שנכנסתי אל הקדש פנימה, בדרך כלל בסיוע ידי"נ הגר"ג. ר"ג היה מנסה להציג אותי, זה הרב ש', בן של זה, חתן של זה, ר"מ בישיבה פלונית, גיס של פלוני, (כל המראי מקומות הללו היו אמורים להיות לו מוכרים ביותר), והרב פניו קפואות. אין לו מושג על מי מדובר. עד שהיה ר"ג אומר הוא כתב לסבא את ההערות על הירושלמי, באותו רגע נהרו פניו כמכר ותיק וקרוב.

כלומר כל אופן ההיכרות שלו עם אנשים, גם היא אך ורק דרך תורתו. זה שפלוני הוא בעל כל מיני תארים, לא מהווה הגדרה בעולמו של רבינו. אם פלוני הוא בעל קושיא פלונית או תירוץ פלוני וכדומה, מיד ידוע במי המדובר.

קרה לי שבאתי פעם עם הנהלת מוסד מסוים שביקשו למנותני שם לאיזה תפקיד וביקשו ברכתו. היה אפילו צלם וכו'. הרב קפוא. ממש לא מוכן להגיב. התכופפתי ואמרתי ר' גדליה לא כאן אז אציג את עצמי, אני זה שכתב את ההגהות וכו', מיד נתמלאו פניו אורה, הושיט ידו ובירך בהצלחה ושיבח וכו'.

כב. בשעה שהכינו לדפוס את ה"דרך שיחה", אמר רבינו למטפלים שצריכים למצוא מישהו שיבקר. יש דברים רגישים וצריך שיקול הדעת מה להשמיט. הציעו בפניו כמה שמות ואמר שאינו מכיר. ברגע שהרב צבי יברוב הציע את שמי בצירוף ה"ייחוס" הנ"ל, מיד הסכים רבינו. ואכן זכיתי לסייע סיוע מועט.

כג. גם בסידור "תפלה למשה", נתבקשתי על ידי הגר"צ יברוב לסייע מעט בהגהה וכדומה. רבינו דחק בו למהר להדפיס. הרב יברוב היה טוען בפניו שהוא עובד ממש כל הזמן וזה לוקח זמן. יום אחד הוא ביקשני לבוא עמו להעיד שעובדים.

כשנכנסתי, רבינו בענוותו המתוקה והבלתי מתחכמת אמר לי "יש דברים טובים בספר?" והמשיך זה הרי לא כתבתי מסודר בעיון, רק כל פעם שאלו איזו שאלה ועניתי מה שנפל לי באותו רגע, ועכשיו כינסו הכול לפונדק אחד, אני מקווה שזה טוב.

באותה הזדמנות אמרתי לפניו איזה פירוש בברכת החודש, שחיים ארוכים זה מלשון ארוכה ומרפא ולא מלשון אריכות ימים, וזה מיישב כמה תמיהות שאין כאן מקומם, (כגון מדוע אין רפואה בקטע הראשון, ומה שייך לבקש אריכות ימים בחודש הבא). הוא אמר שזה לא מוכרח ובוודאי יש מהקדמונים שפירשו מלשון אריכות ימים, אבל הוסיף שם בכתב ידו ויש מפרשים וכו'.

ואז הוא אמר לעורך, אם הוא עוזר לך, אל תשכח להזכיר את שמו בהקדמה.

כד. בשנת תשע"ו נכנסתי עם בני בר המצווה, וקיבלנו ספר עם הקדשה חמה, כנראה בגלל הכרת הטוב הנ"ל. וזו לשונה בכתב ידו הקדושה ממש. בס"ד חשון תשע"ו מתנת בר מצוה להבה"ח אברהם דב בהגאון ר' י"ש שליט"א יה"ר שתעלה ותגדל בתורה ויראת שמים טהורה חיים קנייבסקי.

כה. היה לנו בחור בישיבה שהוריו היו מבוגרים מאד ולא מכירים בכלל את הקודים של בני ברק, בלשון המעטה. גיסי שליט"א היה לו כאב. זקנו של הבחור הנ"ל החל לצמוח בגיל צעיר יחסית. הוא שאל את גיסי אם להתגלח, וגיסי לקחו לרבינו. רבינו הורה לו לא לנגוע בזקן. חלפו כמה שנים, היה קשה בשידוכים. אחיו היותר גדול טען בפני הבחור שמספיק מסובך אצלם גם בלי הזקן הגדול הזה וכו'. הבחור חזר לרבינו, רבינו אמר מי אמר שהזקן יפריע לשידוך, אולי זה דווקא יעזור, אל תיגע.

כעבור כמה זמן הציעו אותו לבית של יהודי ת"ח מיוחד מאד. הלה לא ידע בנפשו להכריע על טיבו ועניינו של הבחור. כששמע שיש לו זקן מגודל שאינו נוגע בו, הכריע שאם כך אין לו מה לחשוש. ודוק.

כו. הוראה פרטית [כלומר אין למדין ממקרה למקרה אחר]. כשסיימתי ירושלמי זרעים, שאלתי לרבינו אם לחזור עוד הפעם ירושלמי זרעים, שכך חשקה נפשי, או להמשיך. ואמר מיד, תתקדם ותתחיל ירושלמי שבת.

אגב. היה פעם בעת צרה וצוקה שביקשתי מרבינו איזו סגולה ללמוד משהו מסוים, כפי שהיה מורה לפעמים. הוא הביט בי ואמר "ללמוד – זו סגולה טובה מאד". אני פירשתי לעצמי שכנראה הוראה ללמוד משהו מסוים זה מיועד רק למי שכבר לומד בהתמדה.

ובכל זאת, פעם אחרת, בעת איזה קושי שהיה אצלינו בענייני חינוך, אמר לי ללמוד בבא בתרא.

כז. מעשה פלא. (איני יודע אם יש לו משמעות). הציעו לבתי שידוך עם בן של אדם גדול. אמו של הבחור היה שמה שווה ממש. סוכם שאם זה יתקדם נחליף שם. אכן השידוך נגמר בס"ד והכנו רשימה של 3 שמות לשאול את רבינו מה מציע. השמות הראשונים היו ממש השמות שהוא נוהג בעצמו להציע.

הכלה סיפרה בטלפון לחתן על 3 השמות והסכים ודיבר עם אביו על כך בלילה שקדם לשאלה. בסיום השיחה משום מה האבא אמר לו שם פלוני זה גם טוב. ממש באותו זמן נכנס בבתי מעצמה, בלי שידעה מכלום, רצון להוסיף את השם הזה לרשימה.

הוספנו ושאלנו בבוקר על ידי הר"ג שליט"א. אמרנו שמצדנו הקודם ברשימה רצוי יותר. לא היה שום סיבה בעולם שרבינו לא יבחר א' מהראשונים, לכן גם בתי הוסיפה עוד שם בלא לדבר עם החתן. לאחר כמה זמן הרר"ג חוזר שרבינו הביט ברשימה וכהרף עין נשלחה ידו לשם האחרון ואמר אותו.

כח. אחרון חביב. הקשר האחרון שלי עם רבינו. לפני כמה חדשים אחיין שלי רצה לכבדני בסנדקאות. סירבתי בטענה שטובת הילד מחייבת סנדק צדיק ואני איני מתאים כלל. ניחא אצל נכדים, אבל לא אצל יותר רחוקים. האחיין מאד ביקש, והיה בזה גם שאלה של כיבוד אם.

שלחתי לשאול על ידי הרר"ג איך לנהוג באדם שבגלל שהוא מגיד שיעור יש חושבים אותו בטעות לראוי להיות סנדק והוא יודע בנפשו שאינו ראוי, האם ראוי שיסרב בכל תוקף.

רבינו ענה מעשה היה שאדם א' שאל שמציעים לו עבור בנו בת כהן והוא חושש מקפידא של אהרן כידוע מסו"פ אלו עוברין. וענה החזו"א שמי שחושש הוא זה שראוי, ויש לומר שגם כאן זה כך ושלא אסרב.