חילוץ קהילת "בית אהרן וישראל" קייב לפינסק, בואכה לא"י

מסע הגלות של קהילת "בית אהרן וישראל" ממקום שבתם הקבוע בעיבורה של העיר קייב, בירת אוקראינה, ארך שלוש שבועות, הוא החל סמוך ונראה לציונו של הבעל שם טוב בעיירה מז'יבוז' שבאוקראינה, והגיע לסיומו ביום שלישי האחרון עם הגיעה של קהילת "בית אהרן וישראל" אל ציון אדוננו הגר"א מוילנה. בשיחה עם "יתד נאמן" פותח הגאון רבי יואל קניג, רב הקהילה וראש ישיבת "בית אהרן וישראל" - קייב, שבנשיאות כ"ק האדמו"ר מקרלין סטולין שליט"א, צוהר לתחושות והטלטלות שעברו על הפליטים היהודים שנאלצו לעזוב הכל בחיפזון ולהימלט על נפשם.

פרק א' – מקייב למז'יבוז

עם התגבר השמועות על המלחמה המתקרבת והחשש לפלישת רוסיה למזרח אוקראינה, הורה לנו כ"ק האדמו"ר מקרלין סטולין, לעזוב את עיר הבירה קייב, ולהרחיק לקצוות המדינה. האדמו"ר זירז שכל בני הקהילה יעברו יחד ולקחת עמנו את ספרי התורה מקייב. משנמצא המקום המתאים במז'יבוז', יצאו כל בני הקהילה ביום ב' י"ג אדר ראשון. במז'יבוז' הייתה התעלות גדולה, והרגשנו מוגנים ובטוחים בצל רבותינו הקדושים נ"ע ובתי המדרש הספוגים באש קודש של עבודת השי"ת. מסגרות הלימוד נשמרו, השתכנו בבתי המדרש השונים והמשיכו את חוק לימודם. במיוחד שב"ק עברה עלינו בהתרוממות לב ונפש.

במשך כשבוע ומחצה הייתה אווירה שלווה, ובמקביל, כל הזמן עקבנו אחרי ההתפתחויות המדיניות. לפנות בוקר של יום ד' כ"ב אדר א', פרצה המלחמה, וצבא רוסיה החל לתקוף בעיקר במזרח אוקראינה. מכיוון שהיינו רחוקים מאוד מאיזור המלחמה ולא נשמעו פצצות במקומנו, לא הרגשנו דחיפות לצאת ולעזוב את המדינה, אך האדמו"ר, הורה למנכ"ל הרב אברהם זלצמן, לפתוח בהשתדלויות לעזוב את אוקראינה ולחצות את אחד מהגבולות היבשתיים.

ככל שחלפו השעות התברר שחציית הגבול מסתבכת מרגע לרגע, מאחר והיה צריך גם אישור שוטרי הגבולות של אוקראינה לעזוב את המדינה, מכיון שהאזרחים בעלי דרכון אוקראיני היו חייבי גיוס, ולא אפשרו להם לצאת, אך אותם שאינם אזרחי אוקראינה יכלו לצאת את הגבולות. אולם האדמו"ר הורה שלא להפריד בתוך הקהילה, אלא כל בני הקהילה יצאו יחדיו ויש למצוא פתרון לכולם. וההנהלה החלה בפעילות לסדר לפחות דרכון ישראלי זמני לכל בני הקהילה. ביום חמישי בלילה נראה היה שהושג פתרון, והוחלט על עזיבה לכוון מולדובה. אך נהג האוטובוס היה תקוע בנסיעה לאומן ולא חזר למז'יבוז' עד אור הבוקר של יום שישי. מכיון שהנהג היה עייף ותשוש בבוקר יום השישי, הוחלט שנשארים שבת במז'יבוז'. כולנו שמחנו על כך, כי המקום נאה ויש בו הכל בגשמיות ורוחניות.

לפתע בשעה 12.00 בצהריים הגיעה הוראה מאת האדמו"ר, לעלות במהירות על האוטובוס ולצאת כמה שיותר מהר לכיוון גבול מדינת בלארוס. הענין עורר תמיהה, וכן היה קשה לארגן את כולם מרגע לרגע, במיוחד היה קושי מצד הנהג וכן הבעלים של האוטובוס, שלא הסכימו לנסיעה כזאת הן בגלל המרחק והן בגלל הסיכון הרב. כמעט מכל כיוון אפשרי התוכנית היתה נראית מורכבת מאד, כי אפילו נסיעה לגבול רגיל איננה ניתנת בגלל חוק גיוס חרום עד גיל 60, וקל וחומר לגבול בלארוס שאפילו בימים כתיקנם איננה מדינה ידידותית, ועל אחת כמה וכמה בשעת חירום כזאת שהם יד ביד עם האויבים ממדינת רוסיה.

אך כל רבע שעה הגיע טלפון מדוע לא יוצאים, והאדמו"ר עמד וזירז לצאת מיידית כמה שיותר מהר, ובכך נוכחנו שאין לנו דרך אחרת מלבד לצאת לדרך. לבסוף אחרי שכנועים וסכום של 10,000 דולר אשר התחלק בין הנהג ובין הבעלים, הם נתנו את הסכמתם לנסיעה. הנסיעה לבלארוס הוכרעה ע"י האדמו"ר, בעקבות המידע שהגיע אליו משלוחיו הנאמנים, הרה"ג רבי משה פימה רב הקהילה בפינסק שבבלארוס. להרב פימה נודע כי בפלישת הטנקים הרוסיים דרך בלארוס לאוקראינה נותר מעבר הגבול נטוש לחלוטין בצד האוקראיני, וממילא אפשר לעבור שם, ובצד הבלארוסי הוא כבר יסדר שיתנו לכולם לעבור, ואפילו שהיו כמה מאתנו חסרי תעודות ומסמכים.

פרק שני – ממז'יבוז' לבלארוס

עצם ההחלטה על הנסיעה לבלארוס היתה כרוכה בכמה וכמה סיכונים:

א. הדרך עוברת דרך העיר ז'יטומיר שיש בה מחסני צבא ומחנות צבא והיא עיר צבאית לכל דבר. בשעת מלחמה זה יעד מסוכן הן בגלל הפצצות הרוסים והן מצד האוקראינים שיכולים לבצע חיפוש באוטובוס ולמצוא מחויבי גיוס ולהורידם. כדי להינצל מכך, הרב פימה אמר שיש דרך עוקפת שנוסעת בכפרים נידחים. אך מאידך גיסא הכבישים במקומות אלו קטנים ומלאים מהמורות ובורות, וסכנת פנצ'ר ברכב בזמן הזה שכל אחד תלוי בשני מהווה בעיה קשה מאוד.

ב. הדרך עוברת בקו הגבול של בלארוס ושם יש טנקים ומשוריינים רוסיים שהם בבטחון גמור יכולים לראות בנו תנועה חשודה ולירות כמה פגזים לעברנו ד' ירחם. וכן הכוחות האוקראינים גם כן יכולים בקו הגבול לפתוח באש עלינו בלי חקירה ודרישה.

ג. בקו הגבול יש 30 ק"מ שנהפך להיות שטח הפקר, האוקראינים ברחו והרוסים נכנסו עמוק יותר. מקום כזה בדרך כלל שולטים בו אנשי פשע ועולם תחתון. גם הם יכולים לעצור את השיירה ובמקרה הטוב ביותר לבקש דמי חסות.

ד. על צד שהתוכנית נכשלת ואין מעבר להכנס לבלארוס, מיכלי הדלק של המכוניות אמורים להתרוקן לגמרי מהדרך הארוכה, ודלק אי אפשר להשיג בכל אוקראינה, ונמצאנו אובדי עצות עם הנשים והטף במקום נידח ושכוח בתוך הקור הנורא מבלי יכולת חזרה לשום מקום. כל הספיקות הללו הועלו בפני כ"ק האדמו"ר שליט"א, והוא הכריע לצאת לדרך בלי שום השתהות.

כמובן שהיו כאלו מן שאר האנשים שצחקו על הוראה זו וטענו שאין בעיה להשאר במז'יבוז', וקרוב לוודאי 200 אחוזים – כלשונם - שנחזור בחזרה באמצע הדרך. אך אנחנו כמובן לא שמענו לדברים, והתחזקנו בדברי רש"י ביציאת מצרים – "אין לנו אלא דברי בן עמרם". אחרי התארגנות בחיפזון גדול והכנת אוכל מינימלי לשבת, הכנסנו לאוטובוס חלות יין עוגות ודברים בסיסיים שעדיין הספיקו לבשל במז'יבוז', ויצאנו לדרך בפניא דמעלי שבתא, בשעה 5.00. חוץ מן האוטובוס היו עוד 10 רכבים פרטיים של בני הקהילה שנסעו בצמוד לאוטובוס ובשיירה ארוכה. במקביל בארץ ישראל ובחו"ל בניו יורק ובפינסק שבבלארוס, גם כל אותו ערב שבת עמלו על הכנת המסע, הן בהכנה ופירוט מדויק של כל המסמכים וכל שאר העניינים ובמיוחד הכספיים.

פרק שלישי – הנסיעה וחציית הגבול

עם היציאה באוטובוס, הסברתי שאמנם פיקוח נפש דוחה שבת, אך צריך למעט במה שאפשר בחילול שבת, ומה לעשות עם חפצי המוקצה, ועוד כמה דברים נחוצים, וכן הוראות לנשים שאינן יכולות להדליק נרות, ושצריכים לקבל שבת בפה כמה דקות לפני השקיעה. לאחר מכן אמרנו תפילת הדרך בבכי ובהתרגשות גדולה, והרגשנו על בשרנו כל תיבה ותיבה. היינו באוטובוס יותר ממנין גברים, והתפללנו מנחה כמו בבית מדרשנו, ופתחנו בהודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו בקול ובנוסח קרלין, קבלת שבת בשירה ובזמרה ותפילת ערבית. השירה והזמרה הפיגו את הפחד, ואפילו לפני "תתקבל" לא התאפקנו ושרנו מניגוני פורים.

אחרי התפילה, ערכנו קידוש בקול רם ובהתרגשות הנפש, וחילקו לכולם מזונות בשיעור כביצה, מפני החשש שמא לא נוכל לקיים סעודת שבת בנטילת ידיים והמוציא ואז נוכל אולי לצרף זאת כסעודת שבת. שרנו שירי שבת והשתדלנו לענג את השבת ככל שניתן. הרגשנו בקידוש ובסעודה כמו אבותינו ואבות אבותינו שנאלצו כל פעם לברוח מאימת המציקים והצוררים, ולקיים המצוות בשמחה בכל מצב. תמיד צריך לדעת גם בזמן הקביעות שיש אפשרות של נדודים.

למרבה הפלא בכיוון הזה של הנסיעה, כמעט לא היו מכוניות, ולכן בשלב זה הנסיעה היתה ללא עיכובים משמעותיים. אחרי נסיעה ארוכה הגענו לאיזור קורסטין, שם כבר היו שוטרים וחיילים ששאלו אותנו להיכן מועדות פנינו. על כל ביקורת וחקירה, השבנו שאנחנו נוסעים להתפלל על קברי צדיקים להצלחת אוקראינה. ב"ה הם לא חיפשו ולא שאלו שאלות מיותרות. גם בצידי הדרך נראו טנקים אוקראינים, ואלו סימנו לנו לנסוע באורות נמוכים אך לא מעבר לכך.

באחד המחסומים שנעצרנו לביקורת, חלפה שיירה של משוריינים צבאיים ואחד מהם ירה יריות באוויר והיינו בפחד ואימה, ובפרט כי חלק מהשיירה חצו כבר את המחסום. חיכינו בסבלנות, וב"ה אחר כך חזרנו לשיירה יחד. הכבישים היו מלאים בורות ומכשולות, שקי חול ומחסומים של בטון וכן מעברים נמוכים, כך שהמרחק בין גג המעבר לאוטובוס היה כחוט השערה. נהג האוטובוס היה צריך בכל פעם לתמרן, ובחסדי שמים הצלחנו לעבור בשלום.

אחרי נסיעה כשש שעות בערך, הגענו למחסום האוקראיני האחרון לפני שטח ההפקר, והנה להפתעתנו הדרך חסומה לגמרי עם בורות וקוביות ומחסומי בטון ושקי חול, מבלי יכולת מעבר. מייד התקשרנו להרב פימה, והוא הודיע חד משמעי שחייבת להיות עוד דרך נוספת, כי יש לו ידיעה ברורה שהיום הגיעו מכוניות לבלארוס מן הכיוון הזה. התקשרנו לעוד נהגי מוניות, ותוך כדי ניסיונות חיפוש, הצליחו לאתר דרך נוספת קצת נטושה. אך שם בפתח הדרך, היתה עמדת שמירה עם חיילים אוקראינים.

היינו נבוכים מאוד, וחששנו כי אלו ימלאו תפקידם כשומרי גבולות ולא יתנו לנו לחצות את הגבול בהיות רבים מאיתנו מחוייבי גיוס. בארץ ישראל, הכינו מבעוד מועד גוי של שבת כדי להיענות לכל שאלה ושאלה מאיתנו ולהביאה אל האדמו"ר ובניו שנשארו נעורים כל הלילה להיות קשובים לכל שאלה שתתעורר.

יצרנו עמו קשר ודנו בדבר עם כל הצדדים שבו. אחרי התייעצות עם האדמו"ר הוחלט שיצא לעבר עמדה זו רכב פרטי של הרב קרול בלבד, מכיון שהוא וכל משפחתו נושאים פספורט בלארוסי ואינם חייבים בגיוס, ויאמר לשוטרים שהוא נוסע לביתו והוא מבקש רשות מעבר. החיילים אמרו לו כי מצידם אין בעיה, אך הרוסים יורים לעבר דרך זו מבלי אבחנה על הנוסעים שם, וזה לא על אחריותם. הרב קרול הסכים לדבריהם ויצא לדרך, ומיד טלפן אלינו שהוא קיבל רשות מעבר.

כאן התעורר ספק חדש, האם לחכות עד שיגיע לנקודת הגבול הבלארוסי למען נדע שהדרך נקיה, היות ודרך זו אמורה לארוך כשעה בתוך שטחי ההפקר שננטשו. התקשרנו שוב דרך הגוי ושאלנו את האדמו"ר, ותשובתו היתה שוב, "כולם יחד מייד יחד אתו", ולא להיפרד כלל. כדבריו עשינו, וכשהגיעו הרכבים הראשונים לשוטרים האוקראינים, אמרו הם לשוטרים שאנחנו רוצים להגיע ולהתפלל בבלארוס והכל על אחריותנו, תוך כדי שהם משאירים להם מעטפה עם 2,000 דולר שהתחלק בין החיילים והשוטרים שבעמדה, כי חששנו שיתחילו לבדוק ויראו שיש איתנו אוקראינים חייבי גיוס. השוטר הריח את צבע הכסף, ומיד פתח את המעבר וצעק לאוטובוס שהגיע בינתיים "שבת שלום חסידים".

ככה נסענו כולם במשך כשעתיים בחשכת ליל בכביש מלא מכשולות עם תמרון ימינה ושמאלה, באמירת תהילים בכוונה רבה ובחשש ומתח נורא. כאשר עברנו את המכשול האחרון והגענו למקום שבו יש בימים כתיקונם נקודת הביקורת האוקראינית, ושכעת נטושה, או אז ידענו כי בחסדי השם, חצי מבצע הצליח.

פרק רביעי – הכניסה לבלארוס

אחרי קרוב ל-12 שעות מאז שיצאנו, הגענו לביקורת הגבול הבלארוסי, שם המתין לנו השלוחים הנכרים של הרה"ג רבי משה פימה, שחיכו עם אוטובוס ואוכל. כאן הכל התנהל לפי הבירוקרטיה הבלארוסית. לאט לאט היו צריכים להוריד את כל המזוודות ולבודקם אחד לאחד, וכן לבדוק כל דרכון עם זכוכית מגדלת. התעכבנו שם שבע שעות, אך בחסדי שמים ובהשתדלות הרב פימה, השוטרים העבירו את כולם גם מחוסרי מסמכים, כאשר זה לעצמו נס גדול במדינה זו. אז נפגשנו כולנו בעבר השני עם דמעות בעיניים, והודיה לבורא, שהביאנו עד הלום.

הרב פימה שכר עבורנו מלון מפואר בעיר מאזיר, הרחוקה כשעה נסיעה מקו הגבול. כולנו הגענו באוטובוס הבלארוסי, כי האוטובוס שהביא אותנו לא רצה בשום אופן לעבור את הגבול. הבחור הגוי שהיה אתנו הוציא את המזוודות והעבירם למלון, יען היה זה ספק אם זה רשות הרבים או רשות היחיד, כי המלון היה מוקף מחיצות וכבר יצאנו מהמצב של פיקוח נפש.

כל אחד קיבל סוויטה מפוארת. אחר כך ירדנו להשלים את סעודת שבת וכן לקרוא בתורה ולברך את החודש, וככה המשכנו לענג את השבת כמו כל היהודים בעולם, ובסעודת רעווא דרעווין בצוותא חדא מתוך דברי תורה ויראה והתעלות והודיה להשי"ת. גם אחר בואנו הרגשנו השגחה פרטית על כל צעד ושעל, כמו לדוגמא עם הבשמים למוצ"ש. במשך שבועיים היתה במעילי מבלי סיבה מיוחדת, שקית עם בשמים של ציפורן. בתפילת מעריב נזכרתי בזה, ואפילו בשמים להבדלה היה לנו.

במוצאי שבת נודע לנו, עוד ועוד פרטים מההשגחה פרטית והניסים והנפלאות להם זכינו.

א. שעתיים אחרי נסיעתנו חסמו את הדרך לגבול בבטון וחפירות עמוקות, כך שאם לא היינו מנצלים את המומנט כפי הוראת כ"ק האדמו"ר, לא היינו יכולים לעבור את המסלול הזה.

ב. נהג האוטובוס בחזור נעצר על ידי המשטרה ועוכב 12 שעות בעיר קורסטין, ואילו בנסיעתנו הלוך לא היה פוצה פה ומצפצף.

ג. כאשר היינו בבלארוס ראינו שיירה ארוכה של טנקים רוסיים עומדים כבר בקו הגבול נכונים ליציאה לאוקראינה. אם היינו נפגשים איתם באותו כביש בשטח ההפקר, מפחיד להעלות על הדעת מה היו התוצאות.

ד. במז'יבוז', למחרת צאתנו היתה אזעקה וגם עליה לא פסחו הרוסים.

ה. אם לא היו מנצלים את הרגע בו נצטווינו לצאת, לא היו יכולים מחוייבי הגיוס לעזוב את המדינה.

פרק חמישי – האכסניה בפינסק והיציאה לארץ הקודש בואכה ווילנה

ביום ראשון למחרת השבת, עזבנו את מאזיר, והמשכנו למקום שהתפללו רבותינו ואבותינו, בית הכנסת "בית-אהרן" – קארלין, העומד על מכונו ותפארתו בעיירה קארלין שכיום הינה חלק מהעיר פינסק. בעיר זאת זכינו לאירוח נפלא ומדהים, תחת המרא דאתרא הרה"ג רבי משה פימה שליט"א, ובצל המוסדות המפוארים שהוקמו שם על ידו.

בואנו למקום עשה רושם גדול, ואפילו התקשורת המקומית הגיעה לראיין אותנו ושאלה לבואנו, דבר שאצל כולם לא היה מובן כיצד יצא לפועל. במבט לאחור רואים אנו כי גם עצם הנסיעה מקייב למז'יבוז' כל הקהילה יחד עם ספרי התורה, היא שעמדה לנו להצילנו, היות ולאחר פרוץ המלחמה לא היה שייך לצאת מקייב ולהגיע לגבול בלארוס, ובוודאי שלא היה שייך להתכנס ולצאת יחד כמו שיצאנו ממז'יבוז'. וזאת היתה גם להצלת ספרי התורה, כי בית הכנסת נותר כעת שומם, וישנו בקייב חשש למעשי ביזה וגניבות, אך בחסדי שמים ספרי התורה שלמים עמנו.

עלינו סמוך לציונו של ראש השושלת האדמו"ר הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זיע"א שמנוחתו כבוד שם, ונשאנו תפילת הודיה נרגשת על כל הניסים שעברו עלינו. לאחר שהות של 10 ימים שמנו פעמינו עם עוד כמה מהמשפחות לארץ הקודש. מכיוון שבבלרוס אין טיסות, יצאנו בשבוע זה (פרשת ויקרא) בנסיעה ברכב מבלרוס לכיוון ווילנה שבמדינת ליטא.

במשך שעות ארוכות נסענו, וכן המתנו במעבר הגבול היבשתי, עד שחצינו את הגבול. ביום שלישי עמדנו בווילנה בסיומו של מסע הבריחה מהאש, ובתפילה נרגשת בבית החיים בווילנה על ציונו של אדוננו הגר"א זיע"א. נפלאות השי"ת ממסע הבריחה מראש מקייב, אנו רואים במיוחד בבלארוס, כאשר מרבית בני הקהילה זוכים ועוסקים יומם ולילה בהצלת נפשות רבות של אחינו בני ישראל באוקראינה, ובמאמצים עילאיים והון כסף, כבר אירגנו והוציאו עשרות אוטובוסים משטחי המלחמה באוקראינה לעבר מולדובה ופולין.