החסיד שבנה בתי מדרשות הלך לעולמו

קהל רב ליווה למנוחות ביום ב' השבוע את מיטתו של הרה"ח המפואר, שריד לדור דעה, עובד ה' מנעוריו, ועושה תורתו קבע ומלאכתו ארעי, רודף צדקה וחסד, רבי אלתר דוד הלר זצ"ל, מזקני וחשובי חסידי באבוב בארה"ק, וממייסדי בתי המדרשות של קהילות באבוב בארה"ק לפני רבות בשנים.

כל ימיו היו מלאים בפעולות קודש בהקמת מוסדות תורה רבים, וקשר קרוב ואישי עם רבים מגדולי ישראל בדור העבר, בשילוב עבודה תמה בעבודת התפילה ובאהבת תורה, יחד עם גמילות חסדים, בהיותו מגדולי תומכי מוסדות התורה רבות בשנים, מסכת חיים נפלאה זו הסתיימה בשבוע זה, לאחר ייסורים בהם נתייסר כמעט כל שנות חייו, כאשר תמיד צהלתו בפניו ולא ניכרו עליו כלל ייסוריו הרבים.

המנוח נולד בחג השבועות תרצ"ה בעיירה טעשין שבפולין, לאביו הרבני החסיד רבי יצחק אייזיק זצ"ל מנכבדי החסידים אצל רבי לייבוש מטאמשוב, שאף היה עורך מפעם לפעם את שולחנו בביתם, ביתם היה בית של תורה וגדולה במקום אחד, כאשר האב היה עוסק בתורה בימים ובלילות בהתמדה עצומה, ותפילותיו והשבתות המאירות שהיה עורך היו לשם דבר, והיה עושה את מלאכתו ארעי, בעסקו בעסקי הבניה הברזל והעץ.

חוטר מגזע היחס לאדמורים ורבנים, בהם הרה"ק הדודאים בשדה, הסבא קדישא מראדאשיץ, הרבי מדאמבראווא, המגלה עמוקות, הברוך טעם, הזכרון שמואל – רבו של הרה"ק מצאנז, רבי יואל בע"ש מזאמושץ, הרה"ק רבי קאפיל ליקאווער. ולמעלה בקודש ייחוס רם של מורי הוראה בישראל, וקבלה היתה בידם מצדיקים שמזמן שחרב בית המקדש לא פסקה הוראה ממשפחתם.

ילדותו עברה בצל שנות הזעם, עת נשתנו סדרי עולם, כאשר עם תחילת ההפגזות ברחו לטאמאשוב, ולאחר מכן נדדו לגבול עם רוסיה, כאשר במהלך הנדודים הקשים נגנבו מהם כל חפצי הערך שהיו בידם, לאחר שנחו מטלטוליהם בחודש אלול תרצ"ט בעיירה יאנוב הרוסית, נלקחו לסיביר עקב כך שלא היו מעוניינים באזרחות מקומית, שם הועסק האב בעבודות פרך בכריתת עצים.

מיד עם הגיעם לסיביר היה האב טרוד בכך שלא יצטרך ח"ו לעבוד בשבת קודש, ולכן מיד עם תחילת העבודות היכה על ידו בגרזן ולא היה יכול יותר לעבוד, ולאחר מכן במהלך תקופת החורף הקפיא את היד בקור הסיבירי וכך לא התרפאה ידו, ועד לחודשי הקיץ שאחריו היה פטור מעבודתו, וכך ניצל מעבודות בשבת קודש.

כאשר ערכו הרוסים הסכם עם הפולנים עוד במהלך המלחמה בשנת תש"א, נדדו והגיעו לאוזבקיסטן, שם שרר רעב כבד ומחסור בכל דבר בסיסי, ולאחר תקופה שלא בא אוכל לפיו בהיות אימו בבית החולים עקב מחלה קשה, עלתה בידי אביו לרתום את אחת הפקידות במשרדי הרווחה המקומיים לסייע לו, ומתוך רחמים לקחה אותו תחת חסותה ודאגה לו למזון, כאשר השתחררה האם מבית החולים לא היתה מוכנה שבנה יישאר בבית גוים, ובמאמצים גדולים פעלה להחזיר אותו לחיק המשפחה, והפקידה השאירה בידיהם מוצרי מזון רבים שסייעו בידי כל המשפחה למשך תקופה ארוכה.

בסיום המלחמה נדדו לפולין ומשם לצרפת, שם ישבו בישיבה יחד עם פליטים אחרים ששהו במקום, גם חלק מגולי שנחאי הגיעו לאזור זה במהלך התקופה. מספר שנים שהו בצרפת עד לקבלת אישורי עליה לארץ ישראל.

לאחר עלייתו יחד עם הוריו לארץ הקודש בשנת תש"ט, הגיעו לחיפה – ולאחר כמה שבועות עברו לעיר התורה בני ברק, שם התגורר עד לערוב ימיו. תקופה קצרה לאחר הגיעם לעיר התקבל כתלמיד מן המניין בישיבת פוניבז'.

בהגיעו לפרקו נשא לאשה את מרת טובה (גיטל) שתחי', בתו של הרה"ח רבי חיים וינברג זצ"ל ממייסדי ישיבת חידושי הרי"ם בתל אביב ומגדולי תומכיה, מחשובי חסידי גור בארה"ק עוד בתקופה שלפני המלחמה, היה מפורסם כחסיד ברמ"ח ושס"ה, רבים מחסידי גור זוכרים את הדמות החסידית האותנטית עד היום, את שהייתו בשטיבלא'ך בתל אביב ובבני ברק בעסקו שם בלימוד התורה ובתפילותיו.

במהלך שנות בחרותו התקשר בעבותות של אהבה לרבותיו ראשי ישיבת פוניבז', הגאונים רבי שמואל רוזובסקי ורבי דוד פוברסקי, וכן במרן המשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין זצוק"ל, התמדתו ושקיעותו בתורה היו לשם דבר, בה השתעשע כל ימיו.

כל שיעור תורה בו השתתף הפך עד מהרה ללהבת אש קודש של ריתחא דאורייתא, אף בזקנותו כשהתגורר בסמוך לילדיו בקרית הבעש"ט בפתח תקוה, השתתף בשיעור תורה מקומי, גם שם כל אווירת השיעור השתנתה מקצה לקצה, והיה נראה כמו שיעור בישיבה לצעירים, סברות ודברי הראשונים והאחרונים התבדרו בבית המדרש, וזאת כאמור ממש בשנותיו האחרונות.

גם עם מרן הסטייפאלער זצוק"ל היה לו קשר מיוחד, ובמשך שנים שמר כבבת עינו על מכתב בו הוא מברכו מאוד להצלחה בכל ענייניו, בצוק העיתים המכתב אבד והיה מצטער על כך מאוד בשנותיו האחרונות.

כבר בהיותו אברך צעיר לימים נסמך להוראה על ידי רבו הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, שכידוע מעטים זכו להיסמך על ידו, וכן על ידי הגאון רבי יהושע ארנברג בעל 'דבר יהושע' זצ"ל, שהפליגו מאוד על ידיעותיו הנרחבות. אנקדוטה מעניינת היתה בכך, שהרי דרכו של הרב ארנברג היתה שלא לתת סמיכה להוראה אלא למי שמתכוון להיות רב ומו"צ בפועל, אך המנוח ז"ל לא נהג כך, ותחת אחד השיחים אמר שלאחר קבלת הסמיכה פעל על מנת להתקבל כרב ומו"צ באחת מקהילות הקודש, אך בעקבות גורמים פוליטיים התקבל כרב מישהו אחר, והתבטא על כך שאם להיות רב תלוי בגורמים כאלה ואחרים – אין חלקו עמהם ואינו מעוניין בכך.

איזוהי עבודה שבלב זו תפילה, השתפכות הנפש ועמידתו לפני ה' בתפילתו היו לשם ותהילה, עשרות רבות של אברכים שבילדותם היו רגילים לראותו בעת התפילה אומרים גם היום שכל עבודת התפילה אצלם היא בנויה על המחזה העצום אותו ראו לפני שנים, כל תפילה באריכות ומתינות, מעולם לא החסיר תפילה בציבור, בדמעות שליש, וברגשי קודש והתעלות עצומים.

במשך שנים רבות קבע את תפילתו כותיקין, כאשר תפילתו התחילה זמן רב לפני השעה הקבועה והסתיימה שעה ארוכה לאחר סיום המנין.

שבת קודש היתה משוש ליבו, יום חמדתו, ההכנות לשבת בלימוד הספה"ק ולעבור הסידרה היו חק בל יעבור, ערב שבת קודש היה יום שכולו קודש בהתרגשות ובהתלהבות דקדושה לקראת קבלת שבת, תפילות השבת היו עבודה בפני עצמה, "מזמור שיר ליום השבת", מי ששמע את המזמור מפיו, זהו טעם שלא יישכח, באיזה רגשי קדושה הם נאמרו, בדמע ובשמחה עצומה. כעבודת התפילה כן היו סעודות השבת, בהתרוממות רוחנית, בדברי תורה וחסידות שנשזרו בניגוני הזמירות במשך שעה ארוכה, כך מידי שבת בשבתו ובכל חג ומועד.

בהיותו עוסק לפרנסתו בענף הבניה, גם שם לא שקטה נפשו, והיה משכים קום בשעות הקטנות לעסוק ולהגות בתורה, ואחה"צ אף היה חוזר ולומד בסדרי הכולל שהוא היה מחזיק מכספו, כאברך מן המנין.

בשנים אלו נודע לרבים בצדקתו ובגודל פזרונו לכל נזקק ונדכה, מידי יום בשבתו במשרדי העסק נכנסו גבאי צדקה, מנהלי מוסדות, ועמך ישראל והיה נותן להם ביד רחבה, כאשר מעולם לא הסכים ששמו יופיע בתעודות או מודעות ואחרים, רבים ממקומות התורה שנבנו על ידו היו ללא תמורה הולמת, ומוסדות שונים חבים לו את עצם קיומם.

וכל זאת במשך שנים ארוכות ללא פרסום ותהודה כלל, ותמיד חש כממלא את חובתו בעולמו בלבד וללא שום הרגשי זכות בקיום חובה זו. תדיר נשמעו ממקומות שונים שמועות על סכומי הכספים שאותם הוא מעביר ומחלק לנזקקים, אך מפיו לא היה שייך לשמוע מעולם.

במהלך השנים נוצרו קשרים עמוקים עם רבים מגדולי התורה והחסידות זי"ע, כאשר עם חלקם הגדול הקשר נוצר מבניית מוסדותיהם לתורה וחסידות, וכשאלו נוכחו בעומק השגותיו, וידיעותיו המופלגות בתורה וחסידות, ודרכי הענווה בהם הילך, כאשר תמיד לא היתה עולה בליבו מחשבה קלה ביותר כי יש בידו משהו, והרי הוא בטל כעפר, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה כלל, חיבבוהו ביותר, ואף היו משתעשעים עימו שעות ארוכות בעת מצוא.

קשרים כאלו קיים עם רבים מגדולי האדמורים בדור הקודם, בהם האדמו"ר החקל יצחק מזוטשקא זצ"ל, האדמו"ר האמרי מנחם מאלכסנדר זצ"ל, האדמו"ר הנחלת דן ממודז'יץ זצ"ל, האדמו"ר ממכנובקא זצ"ל, כך גם היה אצל מרן בעל השבט הלוי שחיבבו ביותר ואף התבטא לעיתים שיש לו חוב והכרת הטוב כלפיו, גם עם גדולי תורה נוספים היה מחובר בקשרי אהבה כך עם הגאון רבי משה מנחם יעקובזון זצ"ל רבה של באר יעקב ורה"י דשם, והגאון רבי נסים טולדנו זצ"ל ראש ישיבת שארית יוסף וחבר מועצג"ת דגל התורה, ורבים נוספים.

התקשרות עצומה היתה לו אל רבותיו הק' לבית באבוב, כאשר האדמו"ר בעל הדברי שלמה היה מקרבו ביותר, והיה נחשב בין גדולי נאמניו כל השנים, בנסיעותיו לארה"ב בימות החגים להשתתף בצל הקודש, היה תמיד מוזמן לסעודות בבית הרבי ואצל משפחתו הקרובה. וכמים הפנים לפנים, גם בניו האדמו"ר מהרנ"צ זצ"ל ושיבדל"א האדמו"ר מבאבוב שהיו משתעשעים עימו שעות ארוכות בעת ביקוריהם בארה"ק.

מצעירותו היה מסובל בייסורים קשים, כאשר עוד בבחרותו עבר ניתוח קשה, מאז ועד יומו האחרון כמעט לא בא אוכל לפיו, והכל במידה ובמשורה. במהלך השנים החמיר מצבו, ועבר ניתוחים וטיפולים נוספים, ותמיד השרה על סובביו את ההבנה שכל דקה מחייו הרי הוא כנס גלוי.

על אף ייסוריו הרבים, כמעט לא היה שייך להכיר כי כך הם פני הדברים, תמיד צהלתו בפניו, פעיל ונמרץ לכל דבר שבקדושה, ואך מפעם לפעם כשגברו עליו הייסורים היה ניתן לשמוע דברי אמונה והודיה על זיכוכים אלו.

באחת ההזדמנויות שמעו ממנו בני המשפחה, על מאמר הגמרא "עד שאתה מתפלל שייכנסו דברי תורה לתוך פיך, התפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך פיך", ואמר שלאחר עשרות שנים שאינו יכול להכניס מעדנים לפיו, עתה יכול הוא להבין גודל הזיכוך והכח שמקבלים לעבודת ה' ולעסק התורה שמגיעים מכך.

בשנים האחרונות, כאשר נחלש מאוד, אז נכרה גדלותו לעין כל הבאים לבקרו או לסעדו בחוליו, שלא היה מתעניין בשום דבר מענייני העולם כלל, ורק כאשר דברו ועסקו בעניינים של תורה וחסידות, או אז היה מתחזק ומדבר בדברי תורה על אף חולשתו הרבה, אף כאשר היה מחובר למכונות הנשמה וכדו', מיד כאשר החלו בדברי תורה או בזמירות שבת וכל דבר שבקדושה היה מתעורר לחיים ומסמן שימשיכו בכך.

בתחילת תקופת הקורונה אושפז בבית החולים ולא התאפשר כלל למבקרים לשהות עימו, בערב שבת נתנו לבני המשפחה לשוחח עמו באמצעות הטלפון, ולדברי הצוות הרפואי הוא לא תקשר עם הסביבה כל אותו היום, אך מיד כאשר שמע מאחד הילדים כי עוד מעט זמן כניסת שבת קודש, הגיב בהתלהבות "שבת קומט" כך חזר על המילים שוב ושוב.

אחד ממכריו שהיה משתתף עימו בשיעורי תורה רבות בשנים, סיפר ל'בחדרי חרדים' כי שאלו בעת רצון, איך זכה להגיע למדרגות נעלות שכאלה בתורה ועבודת ה', ובפשיטות ענה לו שבבית אביו בילדותו בגליציה כאשר היה פעוט בן כ-5 שנים בלבד, היה אביו ז"ל מעיר את הבנים כבר בשעה 4:00 לפנות בוקר ללמוד עמהם, באומרו "פיר אזייגער פאר טאג און מען שלאפט נאך"? (ארבע לפנות בוקר ועדיין ישנים?), וסיים ואמר: עם חינוך כזה, "די תורה איז אין ביינער" (התורה נמצאת בעצמות)

הותיר אחריו דור ישרים מבורך, בנין וחתנין רבנן, נכדים ונינים ההולכים בדרכו ומשמרים אורחותיו הנעלים.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.