מבזקים

אפרת ברזל מתחננת: חוסו עלינו - 'החוזרים בתשובה'

בעקבות ההסתה הנוראית כלפי המגזר החרדי, החוזרים בתשובה נמצאים כעת במצב לא נעים וקשה מכולם, אפרת ברזל בטור מיוחד מעולמם של בעלי התשובה על כל התקופה, ומבקשת: "עשו משהו למענינו וה' יעשה למענכם"

חינוך ומשפחה6.2.2021 | 23:31

אילוסטרציה צילום: Zack Wajsgras/Flash90

אני צריכה, בבקשה, אנא, במטותא, לשון תחנונים, אני מתחננת, שכל פעם שאתם יוצאים מהבית ועולה במחשבותיכם מחשבה דקה של ביצוע עבירת קורונה, אפילו אם היא רק למראית עין, ואפילו אם כבר הייתם חולים, ואפילו אם אתם עתירי נוגדנים,

ואפילו אם אתם סתם חושבים שמגזימים, אני צריכה שכל פעם שאתם יוצאים מהבית תרחמו עלי, עלי ועל כל בעלי התשובה שהבאתם אל עולמכם, תרחמו עלינו עכשיו עקב מצב היחסים שנוצר מול הציבור החילוני.

תפעילו עבורנו שריר חמלה, בואו ננסה בהגיון הזה. מזכירה לכם שכמים הפנים אל הפנים,

מזכירה לכם שמי יודע, יכול להיות שבדיוק ברגע בו אתם תפעילו רחמים עלינו, יהיה  הרגע  בו אתם הייתם זקוקים לרחמי שמיים מרובים,

יכול להיות, מי יודע, שבעוד כך וכך ימים או שנים כשתצטרכו רחמים עליכם או על הילדים, יעמדו לכם זכויות הרחמים שהבאתם בהתחשבות, עלינו.

 שכחתם שאנחנו מראה של עולם התורה? יהודים רחמנים, אני מתחננת, בושות.

חלקכם, בלי להיות בעלי תשובה כואבים את המצב שנוצר, אחרים מנידים עפעף עייף ואומרים, שיכעסו, מצאו סיבה,  גם אם נהיה הכי בסדר יצאו עלינו, ויכוח עתיק, יש כאלה שטוענים, נמאס לנו, אנחנו לא עובדים אצלם,

אבל אתם מחוסנים, אתם יודעים לקחת ללב בפרופורציה,

אנחנו, בעלי התשובה, כמה שהתאמנתי להיעלב בחרדית, כמה שהתפטרתי מתפקידי בלשכת הדובר, תרחמו עלינו,

אנחנו, חוזרים כל יום הביתה ויש לנו הורים חילונים שאנחנו אוהבים, ששואלים כל כך הרבה שאלות שאין לנו עליהן תשובות, כמה נגיד זה קומץ זה קומץ, כמה נגיד זה שוליים,

זו הפרנסה שלכם, זו הנראות שלכם, שמעתי כבר מעובדות הייטק חרדיות שבוסים חילונים שהכי העריכו אותן, נתנו הוראה לפטר במצב שנוצר רק עובדות חרדיות, והורו לא לקבל חדשות כאלה.

האבסורד הוא שכל חילוני שבאמת מכיר  חרדי, היכרות אישית, לאו דווקא משפחתית, מתייחס אחרת ויודע מה אמת ומה שקר מול תמונות ועיירה בוערת,  אבל לא לכולם יש חרדי אמיתי ברשימת אנשי הקשר,

ובינתיים כדי להסביר את עצמנו, יוצאים לתקשורת החילונית כל מיני 'מתנדבים' חרדים שמוכנים  לדבר בשבילנו,  הם בדרך כלל אינם מייצגים אף אחד מאיתנו, השירות שהם מעניקים מזיק לפעמים  עוד יותר, העולם החרדי מבורך בידע תורני שאין לאף חכמה אחרת, סודות על העולם, עומק,  אין לנו שום צורך ביחצ"ן אלא רק בהתנהלות עצמנו, התקינה והעדינה, זו שהרוויחה את הרושם שהיה על בני תורה והשתרש במודעות הישראלית, תן דעתך שלא תקלקל.

אין יחצ"ן  טוב יותר.

מאז תחילת  הקורונה, חוץ מחברה אחת, שגם ככה לא סבלתי אותה, אחת שהבת שלה לפני שנים דחפה את הראש של הבת שלי, כשהיו שתיהן בנות שנתיים וחצי,  כשנסענו לטיול עם גן ריקי לקטיף פירות הדר בפרדס בשרון, הבת שלה דחפה לבת שלי את הראש לבוץ עם הפנים למטה, וכנראה שמעולם לא סלחתי לה על הרשעות הזו, למרות  שאמרתי לה שכן, היא ניתקה איתי קשר, חד משמעית בגלל, לדבריה "ההתנהגות החרדית בקורונה", והאשימה אותי, חסרת יכולת הפרדה שכמותה, בכל פשעי המגזר.

תרחמו עלינו. רק שלא יגמר גם לנו הכוח, תנו לנו גב להיות מקדשי שם שמיים, אל תעמיסו עלינו את מה שלא נוכל לעמוד בו.

הלכנו לראות דירה בשביל הזוג הצעיר שלנו שמתחתן.

יצאה משלחת; החתן ואבא שלו, הכלה, הבת הקטנה שלי, שאבא שלי קורא לה "מחזיק מפתחות" כי לכל מקום אני  לוקחת אותה, אח שלי, חילוני מקצוען נדל"ן,  בעלי ואני.

נכנסנו לדירה על גבול רמת גן בני ברק. איזה פחד, הרבה חרדים קטנים נולדים במדינה, בבני ברק נגמר המקום, העיר מתרחבת.

לחצנו על קומה חמישית במעלית, ונעמדנו כולנו לפני הדלת. ראינו שאין מזוזה, אבל אף אחד מאיתנו לא דיבר על זה מילה. נכנסנו ואמרנו שלום, הם חיכו לנו, תיאמנו.

דירה יפה. מטופחת. בסלון, נאה הסלון, עמד עץ נוצרי גדול. ירוק ירוק, גבוה גבוה, מקושט מקושט, בעיקר בכדורים קטנים מזהב.

המוכרים, זוג רוסים וילדה, מבקשים כנראה להימלט מהצפיפות החרדית שיורדת על השכונה בגבול.

בשנה שעברה נסעתי בסוף דצמבר להרצות לקהילות יהודיות בניו יורק, עיניי נשטפו מעצים נוצרים כאלה בחלונות מנהטן, שם זה היה 'אצלם', אבל הקטנה שלי, זו מתפארת תמר, מחזיק המפתחות, שאלה אותי בלחש בדירה בהצביעה על העץ "מה זה?" .

עד שהספקתי לענות לה ראיתי שהם ממש מהדרין וכי גם בחדר השינה של ההורים היה אותו עץ אבל בקטן, קישוטים באדום.

עד ששאלתי אותה אם מישהו מהם יהודי, הדירה כבר פחות עניינה אותי, בעלת הדירה ענתה  שבעלה יהודי והיא לא, אבל שהיא תתגייר בקרוב. שאלתי בחפרנות אם לחומרא, "ברדק", אמרתי לה, למדתי בשנים האחרונות מעט רוסית, שפה מקסימה, ברדק היא מילה שבאה מרוסית,  "בלגן,  אה?",  

היא לא ענתה, זה כבר היה כנראה מוגזם, היא הצביעה על אח שלי, החילוני בג'ינס, והחזירה לי בחפירה נגדית, "אנחנו ברדק?, "מי זה המתווך?", מול כל השחור לבן של שאר הגברים הוא נראה שונה, "לא מתווך", אמרתי, "משפחה",  

והיא המשיכה את הקו "ברדק אתם!  אתם בתקופה לא משהו, נכון, ביחסים בין המגזרים",

אמרתי לה שהיא צודקת ושאנחנו בדיוק התחלנו שני המגזרים טיפול זוגי אצל מטפלת זוגית. "נו, והיא עוזרת לכם"?,

אמרתי לה שלא כל כך, שהיא  אמרה שאנחנו לא זוג אלא אחים ושצריך פה טיפול משפחתי, לא זוגי, צחקנו שתינו, למרות שאותי זה ממש לא הצחיק,

"המטפלת שאלה", המשכתי, "אם יש לנו אימא ואבא", אמרתי לה שיש לנו רק אבא ושהוא עצוב מאוד מילדיו המתקוטטים עכשיו,

אבל הבטחתי לה שאנחנו יודעים להסתדר ויבואו ימים טובים יותר.

 

 

שתף כתבה זו