נפתח בסיפור המובא במסכת בבא מציעא דף פ"ה. והוא יגלה לנו מי היה נכדו של רשב"י. רבי יהודה הגיע לעירו של רבי שמעון בר יוחאי ורבי ואלעזר בנו לאחר שנפטרו לבית עולמם, והתעניין האם נשאר בן לרבי אלעזר? ענו לו כולם שאכן נשאר לו בן, אך עדיף שלא ישאל אודותיו. הוא רשע מרושע, וחוטא בעבירות קשות ונוראות, בושה לאביו ולזקנו. רבי יהודה לא היה מוכן להשלים עם המציאות הזאת, והחליט לעשות מעשה. הוא מינה את רבי שמעון בן איסי שיקח את אותו נכד סורר וילמדו תורה. ובנוסף לכך, נתן לנכד הסורר כבוד של רבנים, כיאה לבנו של רבי אלעזר ונכדו של רשב"י. הוא הושיב אותו במקום של רב, הלבישו בבגדים של חכמים, וציווה על כולם לקרוא לו בתואר 'רב'. אותו נכד התקשה מאוד לשבת וללמוד, ובכל הזדמנות אמר למורה שלו "אנא ממך, שחררני מעול זה, והנח לי ללכת אל המקומות שהורגלתי לילך אליהם". רבי שמעון מחנכו לא שת ליבו להפצרותיו והתעלם מהם. יום אחד כשביקש שוב ללכת, תפס אותו רבי שמעון מחנכו והוכיח אותו, וכך אמר "הבט מה נהיה ממך, הלבישוך מחלצות רבנים, הושיבוך בכיסא רבנים, כולם קוראים לך רב, ואתה עוד מעז לחזור לסורך?" דבריו חדרו לליבו, ובאותו הרגע נשבע לעזוב את דרכו הרעה, לשוב בתשובה שלמה, ולהגות בתורה יומם ולילה. עברו שנים ושקידתו הניבה פירות, והוא עלה ונתעלה עד שמינוהו לראש ישיבה. כשהזדמן רבי יהודה שוב לאותו מקום שמח כל כך לראות את פרי עמלו רבי יוסי, וקרא עליו את הפסוק "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם". לאחר פטירת רבי יוסי בקשו לקברו במערת רשב"י זקנו, אך נחש שעמד בפתח המערה לא הניח להם להכניסו. היו העם מרננים אחר מיטתו, שמא עברו הרחוק והמפוקפק עומד לו לרועץ, מיד בת קול יצאה מהשמיים ואמרה "לא שזה גדול מזה. אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה" כל ההבדל שהיה בין רשב"י ובנו לבין נכדו, לא היה בגדולה או בחוכמה, בקדושה או בטהרה. הוא הגיע למדרגתם. ורק היה חסר לו את אותו צער מערה שנצטערו רשב"י ובנו.

הנה לפנינו חוכמתו של רבי יהודה, שלא היה פדגוג, ובדורו לא שמעו על המילה הזו, אך ידע כיצד לגשת לבן שירד מהדרך. כולם מאסו בבן זה, ריחקו אותו והתביישו בו. אך הוא ידע כיצד לנהוג עם אותה נשמה אבודה, והצליח להוציא יקר מזולל. בפרשתנו יש ציווי מרכזי, שהוא היסוד להמשך העם היהודי. כל אב חייב להעביר לבנו את מורשת יציאת מצרים. וכך כתוב  "למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים"(י' ב'). עוד בפרשתנו "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" (י"ב כ"ו). עוד בפרשתנו "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים(י"ג ח'). עוד בפרשתנו "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו השם ממצרים מבית עבדים"(י"ג י"ד) ורש"י מפרש "זה תינוק טיפש שאינו יודע להעמיק שאלתו". ואף בספר דברים פרשת ואתחנן נאמר על הבן הרשע "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה השם אלוקינו אתכם ואמרת לבנך עבדים היינו וגו". רואים מכאן עד כמה חשוב לקב"ה לדאוג לדור הבא שימשיך את המסורת. חובה עלינו להשיב על כל שאלה שישאלונו בננו. אין הבדל מי הוא הבן השואל, בין אם הוא חכם, רשע, תם, או אינו יודע לשאול. לכולם יש מקום בשולחן הסדר, לכולם צריך להקשיב, כולם אהובים, כולם קרויים בנים, וכולם שייכים לעם ישראל ומשמשים כחוליה המקשרת בשרשרת הדורות. לא בכדי כתב בעל הטורים בפרשת וארא "וארא" בגמטריא 'יצחק' כדאיתא במדרש שמו"ר: "יצחק גרם להם לישראל שיצאו ממצרים".

מה עשה יצחק שבזכותו זכו ישראל לצאת ממצרים? על מנת להבין זאת צריכים אנו לנסוע אחורה בזמן אל פרשת תולדות שם נאמר "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות". וכותב הפרקי דרבי אליעזר {פרק ל"ב} –"הגיע ליל יום הפסח וקרא יצחק לעשו בנו הגדול, ואמר לו. בני, זה הלילה כל העולם כלו אומרים הלל, ואוצרות טללים נפתחים בזה הלילה, עשה לי מטעמים עד שאני בעודי אברכך". יצחק היה הראשון בתולדות עם ישראל שהכיל וקיבל את הרשע והמתמרד. לא דחה אותו, לא ריחק אותו מביתו, אלא נתן לו תחושה אמיתית של בן.

לכן זכותו עמדה לישראל בעודם שקועים במ"ט שערי טומאה, בזוהמת מצרים, רחוקים מקדושה וטהרה, רחוקים כל כך, עד שבקריעת ים סוף שאלו המלאכים את הקב"ה "מה נשתנו אלו מאלו? הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה?". אך כמו שיצחק קיבל את בנו, כך גם הקב"ה קבל אותנו כפי שאנחנו למרות שקיעותנו במ"ט שערי טומאה. ואף לעתיד לבא, הגאולה תהיה בזכותו. כפי שמובא בגמרא במסכת שבת דף פ"ט: "לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם. "בניך חטאו לי" אמר אברהם לפניו "רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך". אמר הקב"ה, אלך ליעקב שהיה לו צער גידול בנים, אפשר שיבקש עליהם רחמים אמר לו הקב"ה "בניך חטאו", אמר לפניו יעקב "ריבונו של עולם ימחו על קדושת שמך". אמר הקב"ה אין בזקנים טעם ולא בקטנים עצה. הלך ליצחק, ואמר לו "בניך חטאו לי" אמר לפניו יצחק "ריבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם 'בני בכורי'. עכשיו בני ולא בניך? ועוד כמה חטאו? כמה הם שנותיו של אדם? שבעים שנה. תוריד מהם עשרים שנה ראשונות שאינך מעניש, נשארו חמשים. תוריד מהם עשרים וחמש שנה של לילה, שאדם יושן ולא חוטא, נשארו עשרים וחמש שנה. תוריד עוד שתיים עשרה וחצי שנים שהם זמן תפילות שחרית, מנחה, וערבית. וזמן אכילה ושתיה, נשארו שתים עשרה וחצי שנים. אם אתה מוכן לקחת על עצמך שתים עשרה וחצי שנים מה טוב. ואם לא, אז חצי עלי וחצי עליך. ואם תרצה שכולם יהיו עלי, אני מוכן, שהרי הקרבתי עצמי ונעקדתי על המזבח. מיד יבואו כולם ויקראו על יצחק "כי אתה אבינו". אמר להם יצחק, עד שאתם מקלסים אותי קלסו לקב"ה, ומראה להם יצחק באצבע כלפי הקב"ה.

בתקופה קשה זו ילדים רבים ללא מסגרת חינוכית. מטבע הדברים, ריחוק ממסגרת חינוכית ומסדר יום תקין מפנה זמן ומקום לדברים חדשים ולא בהכרח חיוביים. והורים רבים מתקשים לעקל ולהכיל את ילדיהם בירידתם הרוחנית. הדרך הנכונה נלמדת מפרשתנו. לכל בן ובת בכל מצב יש סיכוי לחזור למוטב. עלינו לקרבם ולהראות גם כלפי חוץ את חיבתנו ואהבתנו. אף בן או בת אינו שקוע במ"ט שערי טומאה, אף ילד אינו רשע, גם אם אינו צדיק. רק כך נוכל לשומרם קרובים אלינו, לדרכנו, ולהמשיך מורשתנו.

שבת שלום.

הרב מאיר אשר לוגאסי.

אשדוד, כפר סבא.