השבוע ימלאו 30 שנה למתקפת טילי הסקאד על ישראל במלחמת המפרץ. בלילה שבין יום חמישי לשישי, אור לג' בשבט תשנ"א הורעשו שמי מדינת ישראל בשיגורם של טילי הסקאד. 'הקצב מבגדאד' כפי שכונה אז סדאם חוסיין, מימש את איומיו שבמועד פקיעת האולטימטום יפציץ את מדינת ישראל. מי שחי באותה תקופה אינו יכול לשכוח את הפחד והבהלה בכל 'נחש צפע' שפרץ לשידור, ובהמתנה מורטת עצבים של חמש וחצי דקות בחדר האטום עד לנחיתת הטיל. הפחד המשתק שלווה בחשש גדול מנשק כימי, השרה פחד איום ונורא על האזרחים. ודווקא אז, יד השם התגלתה במלא כוחה. ארבעים ימי פחד ואימה, שלושים ותשעה טילים, והרוג אחד בלבד! בתום המתקפה, לא היה אדם בישראל שנותר אדיש לנוכח גילויי ההשגחה. וכולם הודו פה אחד ואמרו: נס!

לאחר כל זאת, אין מתאים יותר מלהביט אל פסוקים בפרשתנו, הפרשה המלאה ביותר בניסים ומופתים הממחישים לנו את כוחה של ההשגחה.

ונפתח בדברי בעל ההגדה של פסח, שם נאמר על עשרת המכות "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים, דצ"ך, עד"ש, באח"ב".

מה פשרם של סימנים אלו ולשם מה נועדו? ומדוע בחר רבי יהודה לחלקם דווקא בסדר הזה?

עוד יש להבין, מדוע הכה השם את המצרים בעשר מכות ולא נתן להם מכה אחת גדולה?

התשובה טמונה בפסוקים כדלהלן. בתחילת סדר דצ"ך אמר משה "כֹּה אָמַר השם בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי השם"(ז' י"ז). בתחילת סדר עד"ש אמר "לְמַעַן תֵדַע כִּי אֲנִי השם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"(ח' י"ח). ובתחילת סדר באחא"ב אמר "בָּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמוֹנִי בְּכֹל הָאָרֶץ"(ט' י"ד).

רואים אנו שחלוקתו של רבי יהודה מיוסדת בכתובים, ויש לכך משמעות רבה על פי דברי האברבנאל, ורבנו שלמה אפרים בעל ה'כלי יקר'.

לשיטתם, לא כפירה אחת היתה לפרעה, אלא כמה מיני כפירות, ונמנה אותן:

א. פרעה הכחיש את מציאות השם, והכחיש שהוא ברא את העולם, כמו שאמר "לא ידעתי את השם".

ב. גם אם תאמר שיש השם, הרי שהוא גבוה בשמים ואינו משגיח ביושבי הארץ השפלים, וממילא אינו מבחין בין צדיק לרשע.

ג. גם אם תאמר שמשגיח ומבחין, הרי שאינו יכול לשנות את טבע העולם. שלאחר שברא העולם, אינו מסוגל או יכול לשנות את מה שברא.

על כן באו המכות בסדר הזה דווקא. שבסדר דצ"ך ראו פרעה וחרטומיו את מציאות השם יתברך. שהיאור, סמל האלוהות של האימפריה המצרית, כמאמר פרעה "לִי יְאוֹרִי וַאָנִי עָשִיתִנִי", היה הראשון ללקות ולהעיד שאין בו ממש, בסירחונו מהדם, ומהדגה אשר מתה בתוכו. ואף הצפרדעים שיצאו מתוך היאור ומסרו נפשם על קידוש השם בזמן שנכנסו בתנוריהם, מעידים הם על מציאות השם יתברך, כדוגמת חנניה משאל ועזריה שכניסתם לכבשן האש העידה כאלף עדים על מציאות השם.

ציטוט מה'מדרש הגדול', יתן לנו תמונה מוחשית מהמתרחש באותו זמן – "וַיִקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶה וּלאַהַרֹן וגו'. אמרו עליו על פרעה הרשע שנתעטר בבגדי מלכות וישב על כסאו, וכל גדולי מלכות לפניו. ובאותה שעה נזדמנו להם צפרדעים, והיו נכנסין מטבעתו ויוצאין מפיו וכל אכלוסיו וגדוליו כך, לקיים 'וּבְכַה וּבְעַמֵךָ' והיה הצפרדע קורא ממעי פרעה ועונין לו חבריו ממעי אכלוסיו וגדוליו. וצפרדע אומר לחברו "אימתי נצא מכאן?" ועונין הצפרדעים זה את זה "עד שיבא בן עמרם ויתפלל עלינו". לכך-'ויקרא פרעה למשה ולאהרון' .

ואף במכה האחרונה בסדר דצ"ך, מכת כינים, אמרו החרטומים "אֶצבָּע אֶלֹהִים הִוא"(ח' ט"ו). הרי שבשלושת מכות אלו נסתמו טענותיהם על הכחשת השם.

סדר עד"ש נועד על מנת להפריך טענתם שאמרו 'גם אם יש השם, אינו משגיח בנבראים השפלים והקטנים, וממילא אינו מבחין בין צדיק לרשע'. לכן באו מכות ערוב, דבר ושחין, והוכיחו את התערבותו של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה, ובהבחנתו בין צדיק לרשע עד לפרטי פרטים. שבמכת ערוב באה להם ערבוביא של חיות ועם כל זאת נאמר "וְהִפְלֵיתִי ביוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹשֶן אֲשֶר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִי הֱיוֹת שָם עָרֹב לְמַעַן תּדַע כִּי אֲנִי השם בְקֶרֶב הָאָרֶץ (ח' י"ח). ובכך היה הבדל מוחשי בין צדיק לרשע, והוכחה מעורבותו של השם יתברך בפרטי פרטים. וכן במכת דבר נאמר "והִפְלָה השם בֵּין מִקנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכֹּל לִבנֵי יִשְׂרָאֵל דָבָר"(ט' ד'). וכן במכת שחין אשר התחילה בפיזור אבק פורח בכל ארץ מצרים, עשה השם היפך הטבע והראה את יכולתו לשנות מטבע האבק המתפזר לכל עבר, ולא הוכו ישראל בשחין. ובנוסף, במכת שחין לא הכה בכולם יחד, אלא תחילה לקו בשחין רק החרטומים, ורק אחר כך לקו כל מצרים. וכך ידעו כולם שהשם נמצא "בקרב הארץ".

סדר באח"ב, נועד להפריך טענותיהם שאמרו "הגם שיש השם והגם שמשגיח על יושבי העולם הזה, אין הוא יכול להתערב בטבע הבריאה ולשנות סדרה". על כן ראו במכת ברד, ארבה, חושך ובכורות את התערבות השם בטבע הבריאה, על ידי מיזוג שני ניגודים שלעולם אינם מתחברים יחד, אש ומים במכת ברד, ואת דילוג הארבה מעל בני ישראל, ואת החושך הנדיר הניתן למישוש, שלא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו, "ולכל ישראל היה אור במושבותם". וגם במכת בכורות את התערבות השם בגילוי הבכורות האמתיים באדם ובבהמה, והריגתם באותו הלילה שלא כדרך הטבע, והצלת עם ישראל. ואת כל זאת עשה למען יאמינו ש"אין כמוני בכל הארץ".

כלפי מה הדברים אמורים. על אף שאותן המכות נועדו לפרעה ולמצרים, יש לזכור שבכל אדם ואדם מסתתר כמין 'פרעה' קטן המעלה תהיות מדי פעם בפעם על מעורבות השם בדקויות העולם הזה. כל אדם התנסה במהלך חייו בניסיון האמונה, ועלו בליבו ובמוחו שאלות על אופן השגחת השם עלינו השפלים והרחוקים ממנו. ואף מי שמגדיר עצמו כאדם מאמין, לא נמלט הוא מאותן מחשבות. המציאות היא שכל עוד הכל דופק כמו שצריך אין קלה כאמונה. אך כאשר מתחילים הבעיות, מתחילים איתם גם התהיות...

וכך כתב החזון- איש(אמונה וביטחון, פרק ב( "נַקֶל לִהְיוֹת בּוֹטֵחַ בְּשָעַה שְאֵין עִיקַר הָתַפְקִיד שֶל הַבִּיטַחוֹן אַך מַה קָשֶה לִהְיוֹת בּוֹטֵחַ בִּשְעַת תַפְקִידוֹ בְאֵמֶת. נַקֵל לְשַׁגֶר בְפִיו ובְשׂפָתַיו אֵת הַבִּיטַחוֹן שְׁהוּא לְהַלָכָה וְלֹא לְמָעַשֶׂה, רַק כְמִתעַנֵג עַל דִמיוֹנוֹת מַזְהִירִים וּמְשַׂמְחִים. וּמְרוֹב הַיָמִים הוּא מַטְעֵה אֶת עַצְמוֹ וּמַטְעֵה אֶת אַחֵרִים, כִי אוֹמנַם עָלַה עַל בּנֵי גִילוֹ במִידַת הָבִּיטָחוֹן, וְלַאַמִיתוּת הַדָבָר מְשַׁמֶשׁ בְּמִידָה זוֹ לְהַטָבָת חַלוֹמוֹת נְעִימִים עַל הָעַתִיד הָכָּמוּס.

כמה מרעישים הם דבריו. אדם יכול לדקלם משפטי אמונה ולצטט אמרות חז"ל לרוב, אך כשמשהו קטן משתבש לו, פתאום הוא מתגלה בחוסר אמונתו. לכן ציווה השם לזכור את יציאת מצרים מדי יום ביומו, את הכאת המצרים, והצלת עם ישראל, לבל נשכח את כוחו של השם יתברך.

בתוך הקושי הגדול של מגפת הקורונה, נסיון האמונה הוא מוחשי. הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הבריאותי. את החיסון לגוף אנו כבר מכירים, אך החיסון לנפש נמצא בהבנה הפשוטה, שהוא הזן, הוא המפרנס ומכלכל, והוא המרפא כל מחלה.

שבת שלום

הרב מאיר אשר לוגאסי

אשדוד, כפר סבא.