בהמשך פרשתנו אנו פוגשים הוראה דומה, אך ביתר ביאור: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם 'וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ' כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". כאן התורה מנמקת את סיבת האהבה, כי הוא דומה לך, אתה בעצמך היית במצבו, ולכן הרי הוא כמוך ממש. 'הוא' בעצם 'אתה' במצב אחר.

כך אכן מבואר בחסידות 'כמוך' כי הוא כמוך, עליך לדעת בבירור שאינך שונה מהותית ממנו, רק שברגע זה חסד ה' שופע עליך ומצבך שפיר.

אלו הם דבריו הברורים של אחד מגדולי החסידות הראשונים 'רבי מנחם מנדל מוויטבסק': אך בהעדר האהבה זו כלומר, כשאין האדם בהתרוממות ובמצבו העליון הנשפע עליו הרי הוא ככל האדם בענייני הגשמיים, בהיותו במידה זו, הרי הוא כאותו אדם, ובמידה זו הרי כאותו בעל תאוה, וממילא אוהב כל ישראל אפילו לרשעי ישראל מפני אמיתות הבנתו וידיעתו שקרובים המה ויש לו שייכות עמהם, והנה הוא כאחד האדם ואין לו לעצמו יתרון עליהם (פרי הארץ שופטים).

ננסה להבהיר את העניין. המקור לפירוד היא ראיית השני כזר לי ומרוחק ממני, כאשר אתה מסתכל עליו מבחוץ, או פוגש אותו בפעם הראשונה, הוא מעורר בך התנגדות כלשהי, אתה מביט בו בחשדנות, אתה מנסה למצוא דרך איך להגן על עצמך ממנו, או איך לכבוש אותו וכדומה.

אך כאשר תמשיך להעמיק ולהתבונן, תשים לב שהתנהגותו הנוכחית היא בעצם הנהגתך לפני יומיים או בסיטואציה אחרת כלשהי, ואז תמצא הרבה משותף בינך לבינו, וממילא תתחבר אליו ותאהב אותו, אתה תקלוט ש'הוא' ו'אתה' חד הם, וכדברי 'רבי נחמן' ש'אהבה' גימטריא 'אחד'. הזדהות זו תיתכן לעתים גם באופן טבעי כשהשני נחשף בנקודת כאב או מצוקה כלשהי ואתה לומד דרך זה לראות את עצם נפשו ופנימיותו.

כל עוד שאתה מסתכל עליו מבחוץ כעומד בפני עצמו, לא תוכל לאהוב אותו באמת, רק כשאתה מוצא ביניכם מכנה משותף, כשאתה מזדהה אתו – תאהב אותו. כשאתה רואה אותו 'כמוך' – אז 'ואהבת'. וכדברי ה'שפת אמת' (פורים תרל''א) "כשאדם דבוק בנקודת חיות הפנימיות ושם כל בני ישראל אחד. ממילא אוהב לרעהו".

הצדיק 'רבי אריה לוין' נהג כך בפועל באופן מופלא, כאשר פנה אל הרופא שטיפל בכאבי אשתו ואמר לו 'הרגל של אשתי כואבת לנו', הוא ממש חווה זאת.

עיקרון זה תקף גם ביחס לחיבור ראוי לכל הבריאה כולה. שמעתי התנסות מרתקת שבכוחה להאיר סוגיה זו מפי איש אחד שאיבד את דרכו ונקלע למקום סכנה למשך כמה ימים. הוא היה לבד וקולות יצורים שונים נשמעו סביבו.

מספר האיש: בתחילה הרגשתי פחד איום, לבי היה מלא ברגשות שליליים, זה מובן. אך הנה הפתעה, ככל שהזמן חלף, והיתה לי שהות להתבונן בטבע יותר ויותר, החלו שכבות הקשיחות שבי להתמוסס, לאט לאט השתנתה זווית ראייתי, התחלתי ממש לחוש את יצורי הטבע, הרגשתי את הפחד שלהם מלמות, והתשוקה שלהם לחיות. כמעט הזדהיתי אתם.

האיש הזה מצא איתם נקודה משותפת, בחדות כזאת, עד כדי הזדהות עם תשוקתם לשרוד. הוא הרגיש שהוא והם אינם בשני צדדים שונים, מנוגדים זה לזה, אלא הם אחד, עם רצון משותף לו ולהם.

בסיפורים על גדולי החסידות אנו קוראים על משמעויות עמוקות אף יותר שהם מצאו בהתבוננותם בכל מה שסביבם, והמכנה המשותף לסיפורים אלה היא ההתבוננות פנימה.

העולם החיצון נפרד בטבעו ועל כן מעודד תחרותיות, נדמה לאדם שהצלחת השני היא על חשבונו, אך באמת בפנימיות הכל אחד, והאתגר הוא להתבונן פנימה ולראות את הייחוד שבין כולם. 

***

בנוסף להתבוננות זו, יש לדעת, שמבחינה מעשית מה שמוביל את האדם להזדהות עם השני היא נתינה והשפעה, כשאתה נותן מעצמך לשני, חלקים ממך מצויים בתוכו ממש, וכדברי 'הרב דסלר' (קונטרס החסד ח"א) שאין הנתינה תוצאה של אהבה, אלא להיפך האהבה היא תוצאה של הנתינה, ועל כן יתיישב היטב שדווקא לאחר כל הציוויים בפרשתנו על 'בין האדם לחברו', מופיע הציווי ואהבת לרעך כמוך, כלומר, על ידי שאתה נוהג ברעך בכבוד ומשפיע עליו כל טוב, בוודאי תאהב אותו.